להקת הלילה

מערב אטלנטה שבמחוז פולטון

קמתי לעוד בוקר רגיל, בשגרה היום-יומית שלי.
רצתי לכיוון האוטובוס בתקווה שלא אאחר גם הפעם.
כמובן שפספסתי אותו, לפחות הייתה לי היכולת לרוץ במהירות שאף אדם לא יכל היה לדמיין.
אני משתדלת להסתיר את היכולות המשונות שלי אבל לפעמים זה חזק ממני.
הגעתי לבית ספר, כל העיניים עליי. חשבתי לעצמי, זה כל כך מפתיע שמשום מה הגעתי בזמן לבית הספר?
נכנסתי לכיתה, ג'וי רצה לכיוון השולחן שלי, מרחוק הייתה נראת כאילו היא מתלהבת משמחה והתחלתי לצחוק, אך שהגיעה לשולחן שלי ודפקה את ידייה על השולחן הבנתי שמשהו  לא בסדר.
העפתי מבט לעינייה ובתוך שבריר שניה ירד לי החיוך מהפנים.
היה ניתן לראות בעינייה שמשהו קרה, אך לא ידעתי מה.
"ג'ו, הכל בסדר?".
"איך את יכולה לחשוב שהכל בסדר?!" היא בהחלט נסערת.
"מה זאת אומרת? מה זה אמור להביע?" השבתי בקול מבולבל ומגמגם.
"את לא שמעת? הקוראים חזרו העירה, הם מחפשים אותך".
"אותי? הקוראים? מה הם רוצים ממני?".
"לא יודעת, זה כל מה ששמעתי".
חשבתי שאני עומדת להתעלף, הבטן שלי התהפכה ואני ביחד איתה.
הקוראים? חזרו העירה?. הייתי בטוחה שהמלחמה גרמה להם לברוח.
אחותי ניגשה לשולחני, כל גופה רעד. כאילו אין לי מספיק על הראש עכשיו.
"ריין.. מי הם הקוראים?".
"את הקשבת לשיחה שלנו?!".
"אולי.. רק קצת.. כן..".
"הקוראים הם בני אדם עם יכולות קסמים וכישופים. הם יכולים להכנס למחשבות שלך ולשלוט בהם, לזמן רוחות ושדים, מפלצות ויצורים שבאים מן העולם התחתון".
"את לא חושבת שהם ירצו להרוג אותנו.. נכון?".
"אני לא יודעת, הם לא צפויים. הפעם האחרונה שהם דרכו באדמת אטלנטה הייתה לפני 500 שנים, שהם נלחמו עם בוגרי להקת הלילה".
"בגלל זה הם מחפשים אותך? כי את האלפא של הלהקה המחודשת?".
"אני לא יודעת. יכול להיות שהם חיפשו זמן מושלם בשבילהם ורע בשבילנו בשביל נקמה, ייתכן שהם מצאו את הזמן הזה".
היינו בדיוק חודש לפני ליל הדמים, הלילה שבו הלהקה שלי, ואני, נצטרך לצאת לצוד יחד בפעם הראשונה ולנסות לצרף זאב חדש ללהקה. ככל שהלהקה גדולה יותר, הזאבים בה חזקים יותר וגדולים יותר.
צלצול הפעמון הרתיע את שלושתינו, כל אחת התיישבה בחזרה במקומה.
רגליי רעדו למשך כל השיעורים הראשונים. רק חיכיתי לארוחת הצהריים כדי שאוכל לדבר על החדשות עם שאר חברי הלהקה.
מרוב לחץ ופחד התחילו לי סחרחורות, הרגשתי שאני עומדת להתעלף.
"גברת ריין, את בסדר?" שאלה המורה.
"כן המורה, אני מצטערת". השבתי.
"האמת, אני יכולה לצאת החוצה? לשטוף פניפ ולחזור?". לא חיכיתי לתשובתה, יצאתי במהרה מהכיתה וטרקתי את הדלת.
רצתי לכיוון מלתחות הבנות, קיוויתי להיות שם לבד.
"ריין? את פה?" הקול האחרון שרציתי לשמוע ברגע זה.
"עזוב אותי בשקט לוקה, אין לי מצב רוח עכשיו" השבתי לו.
הוא התעלם והתקדם לעברי, הוא תפס ברגליי והרים אותי על הכיור של המלתחות.
הוא התחיל לנשק אותי ואת צווארי.
רתיתי למנוע ממנו לעשות את זה אבל אני כל כך נהנתי.
"אוקיי תפסיק". אמרתי בהיסוס, לא רציתי שיפסיק לעולם.
"מה קרה?, עשיתי משהו לא בסדר?".
אנחנו לא יכולים להיות ביחד, אתה צייד, אני זאבת אלפא. המשפחות שלנו לא אוהבות אחת את השניה, אסור לנו להיות ביחד" ניסיתי להסביר לו.
"האם יוליה תתן לי לנשוק ללחייה פעם אחת אחרונה?".
"האם רומיאו הולך לוותר הפעם?".
"לא, לא ממש, רומיאו פחות בקטע של זה".
התחלתי לצחקק.
"לרומיאו יש קטע? ממתי?".
"מעכשיו".
"ומה הקטע שלו?".
"חץ וקשת". ירד לי החיוך במהרה, לא חשבתי שיהיה רציני כל כך.
"את יכולה לפחות להסביר לי מה לעזאזל קרה בכיתה?".
"אני חייבת?" היססתי.
"כן את סוג של חייבת".
"הקוראים חזרו העירה, הם מחפשים אותי".
"הקוראים? לא ניצחתם אותם במלחמה לפני 100 שנים?".
"תנסה משהו כמו 500 שנים, וכן".
"500 שנים?!?!?! בת כמה את לכל הרוחות??"
"17".
"אני לא מאמין לך, תוכיחי".
"איך אתה רוצה שאוכיח לך?".
"ככל שהם צעירים יותר, גמישים יותר".
"תפסיק עם זה חרמן מגעיל" ציחקקתי שסטרתי לידו שחלפה מתחת לחצאית שלי.
"בקיצור, אני בבעיה גדולה. הקוראים בטוח רוצים נקמה".
"מה הבעיה, אנחנו יכולים לעזור לכם".
"אתם? הציידים? תעזרו לזאבים? כן בטח".
"טוב לא כולנו אבל אני מוכן לעזור. יש לנו יתרונות עליכם".
"יש בזה משהו".
לפתע דלת המלתחות נטרקה. התיילו להשמע מבחוץ צרחות, אש, דברים נופלים ונשברים.
רצנו לפתוח את הדלת ולא היה שום דבר בחוץ, אך שסגרנו את הדלת בחזרה הרעש חזר.
אחזנו יחד בידית הדלת ופתחנו אותה יחד, לפחות ניסינו.
הדלת הייתה נעולה. לא ברור למה אבל זה הרגיש כמו בסיוט. פתאום שמענו רעש מבפנים, מתוך המלתחות.
אני שלפתי את הניבים והטפרים, לוקה שלף את הקשת שלו והכין חץ חדה במיוחד.
הסתןבבנו סביב עצמנו, הרגיש כאילו אנחנו מוקפים באנשים.
הבנתי בן רגע שאלה לא אנשים, אלה יצורים שהקוראים זמנו.
"רוץ".
רצנו לחלק הכי רחוק של המלתחות וחיפשנו את הדרך החוצה, חיפשנו כל פתח יציאה אפשרי.
"התעלות אוורור! תעלי עכשיו, מהר! אני מחפה עלייך".
עליתי לפתח ולוקה עלה מיד אחריי.
יצאנו מצידו השני של הפתח.
"את בסדר?".
"כן אני בסדר, אתה בסדר?".
"אני מאמין שכן".
הסתובבתי ופעימות ליבי נעצרו, נשימתי נפסקה גם היא. כל מה שהיה נותר לעשות זה לצרוח.

..........................

אהבתם את החלק הראשון בסדרת להקת הלילה?
מה אתם חושבים שריין ולוקה ראו מחוץ לפתחו השני של תעלות האוורור?
מה דעתכם, הקוראים באמת חזרו העירה?
האם לדעתכם ריין ולוקה צריכים להתקדם בקשר שלהם?
האם תרצו חלק שני לסדרה?
אשמח לשמוע תגובות, דעות, ודרכים לשיפור:)