פרח כחול

פרולוג

סוף סוף כמה דקות של שקט, מאז הבוקר שהתחיל הרבה יותר מידי מוקדם לטעמו של יונתן -שש בבוקר זו שעה מוקדמת לדעתו של כל תלמיד יא שתשאלו- אך אימו ביקשה ממנו עזרה בחנות לכבוד יום האהבה, והוא לא יכול היה לומר לה לא. לכן מצא את עצמו מתרוצץ מהבוקר, מסדר פרחים, מחייך ללקוחות וממלא אחר בקשותיהם ואם זה לא מספיק הטלפון של החנות לא הפסיק לצלצל- וידו של יונתן לא הפסיקה לרשום הזמנות.
טוב, כול זה היה עד עכשיו. לפחות לבינתיים החנות הייתה שקטה יחסית.

יונתן הסתכל מבעד לחלון הראווה של חנות הפרחים הקטנה על כל האנשים הממהרים לאורך הרחוב עם מגוון של זרי פרחים, שוקולדים, עוגיות ודובונים מפרווה אחוזים בידיהם. כל זה לכבוד יום האהבה שעתיד להתרחש מחר. יונתן מצא את עצמו שוקע ברגע ומוצא את המחזה קסום, כמעט כיאילו נשלף מאיזה סרט...

האוויר מעט סגרירי כיאילו גשם מאיים מלמעלה אך השמש שמציצה מידי פעם מבטיחה שאין שום חשש ומסירה את כל הדאגות.

חיוך שליו עלה על פניו והוא שקע ברוגע בכיסא הגבוה שעל יד הדלפק, טוב לפחות עד שסטירה על אחורי ראשו הרסה את הרגע ״אאוץ׳, מה את רוצה ממני?!״ מלמל בכעס לאחותו הקטנה שהביטה בו במבט עצבני בחזרה.

״אם כל כך משעמם לך אתה יכול לבוא ולעזור לי לסדר את הפרחים החדשים שהגיעו״ היא זרקה אליו מבט עויין.

באנחה כבדה הוא קם ממושבו ליד הקופה והלך לעזור לה לסדר את הפרחים.

לא עברו חמש דקות וכבר נשמע פעמון הדלת שוב, יונתן כבר הבין באחורי ראשו שזה הסימן שההפסקה הקצרה שלו – שאפילו לא הספיקה להתחיל – כבר נגמרה, הוא השאיר את הפרחים שנשארו לסידור לאחותו, נשם נשימה עמוקה והתכונן למיליון שאלות ובקשות מוזרות של נשים וגברים על מחיר של זר כזה ואחר.

בעודו מסתובב נמתח על פניו חיוך רחב וחושף שיניים- חיוך מושלם של נותן שירות- וכבר כמו מתוך תרגול שאל ״איך אני יכול לעזור לך?״

ישר עיניו נתקלו בזוג עיניים חומות עם שבבי זהב שהיו במקרה מחוברות לנער צעיר בן גילו שלמרבה ההפתעה נראה היה מוכר מאיפה שהוא, הוא לא הצליח להיזכר מאיפה, המחשבה הזו הציקה לו באחורי ראשו.

״הממ יש לכם במקרה זרים ליום האהבה?״

יונתן התאפק שלא לצחוק על הנער המסכן- הרי זו חנות פרחים!- וענה ב״כן, בטח!״ אדיב ופנה לכיוון הזרים היותר מבוקשים לכבוד יום האהבה.

הנער הלך בעקבותיו ובחן את הפרחים, היה נראה שהוא מרגיש לא בנוח, הוא נראה... איך לתאר את זה? חסר מנוחה! כן! זה מה שיונתן היה אומר אילו היו מבקשים ממנו לתאר את הסיטואציה.

אבל אף אחד לא ביקש זאת ולכן הוא רק הציע לנער כל מיני זרים ונקב במחירים שלהם.

אחרי כמה דקות שאל הנער לפתע ״יש לכם במקרה זר מיוחד? פרחים כחולים במקרה?״

יונתן מצמץ לרגע מהפתעה לנוכח הבקשה המשונה הזו, אבל אחרי כמה שניות התאפס על עצמו וענה על השאלה ״בטח! בטח! יש לנו פה מגוון גדול של פרחים, אפילו אפשר להזמין זרים בהזמנה אישית אם תרצה״

״כן אני אשמח״ השיב הנער ונראה שהוקל לו.

״רק דקה״ מלמל לעברו והלך לחלק האחורי של החנות עם כל המלאי של הפרחים.

כמה דקות אחרי זה חוזר עם זר שמורכב מכל מיני פרחים כחולים וקטלוג עם שמות הפרחים.

הנער שמולו התחיל לסרוק את הפרחים אך היה אפשר לראות שעיניו כל הזמן חוזרות ומביטות לאותו כיוון שוב ושוב, יונתן ניסה לעקוב אחרי מבטו עד שהבין על איזה פרח מסתכל הנער, רגע לאחר מכן הרים יונתן את אותו הפרח במיומנות ועטף אותו מכין לו זר של פרח אחד ״איך זה?״ שאל בחיוך, ״נראה מדהים״ הוא החזיר לי חיוך ״אפשר גם פתק עם זה?״ הוא הוסיף,״כן בטח״ ענה יונתן והגיש לו מעטפה עם דף ברכה בצבע תכלת עדין. הנער הממושקף שילם ונעלם מהחנות באותה המהירות שבה הופיע.

וכך נשאר יונתן במשך כל השעה הבאה חושב על אותו מקרה, ועל מה שהוא הזכיר לו... לא יודע מה בדיוק העלה את הזכרונות האלה שהוא כל כך מתאמץ להחביא. אולי משהוא בצורת דיבור? 'אוח הזכרונות האלה! הם לא עוזבים אותי'. יונתן אחז בראשו בחוזקה 'אם רק היה מה לעשות איתם! משהוא שאוכל  לעשות כדי שלא אשאר כל כך חסר מנוח- אה! רגע! אולי אני דווקא כן יכול לעשות משהו....'

לאט לאט הגלגלים התחילו להסתובב אצלו בראש, 'אני חייב לרשום את זה!' החליט.

״אמאאאא אני צריך ללכת״ זרק לחלל האוויר ויצא החוצה לכיוון ביתו ממהר פתאום בלי להסביר כלום לאף אחד, אבל יהיה זמן להסברים אחר כך, עכשיו זה לא הזמן, עכשיו יש דברים לעשות.