באמת. למה הם מעצבנים כל כך? אפשר לחשוב!
הסתכלתי למטה, על המכנסיים המגעילים שלי עם סמל בית החולים.
אני נראית כל כך רע! אוי לי, אני הולכת למות....
המשכתי ללכת במסדרון הצר (והמכוער).
כריס וג'פרי הלכו יחד ודיברו על זמרים.
באמת, מי מכיר את ליסה או צ'ארלי פאת'?
רק הם. זוג.... רגע. הם לא זוג. לא. הם לא.
ואז גיליתי משהו חדש בתוך הלב שלי, רגש לא מוכר.
הרגש הזה התערבל לי בתוך הלב במהירות אינסופית.
יש לי רגשות כלפי ג'פרי!
הכחשתי את זה מאז שפגשתי אותו, אבל זה נכון.
הרגשתי את הפרפרים בבטן שחברתי תיארה לי כל פעם מחדש ששאלה על הקראש שלי, את הערבול הקטן הזה, את הנפילה הקטנה של הלב שלי.
אני. מאוהבת. בג'פרי. הכרחתי את עצמי לומר את זה.
עכשיו הגיע שלב ההכחשה המוכר לכל אדם שחווה התאהבות בחייו.
הכחשתי.
זה לא היה קל.
אז פשוט התעלמתי. התקדמתי לאט אחרי ג'פרי (הוא באמת חתיך אש) וכריס.
דמיינתי את השיער שלו, השיער הכהה החלק הזה, נוגע בשיער שלי, את העיניים שלו, רק מקרוב, את הרגע הזה שהוא יהיה רק שלי.
ואז חשבתי יותר בהיגיון.
וככה זה נגמר.
היגיון אצלי לא קיים, אני בחורה לא הגיונית עם שגיונות רבים.
הבטתי בשיער השחור-חלק של כריס מתנופף לו, ופרמתי את הצמה שלי.
בינתיים הגענו לדלת כהה עם ידית כסופה, וג'סיקה פתחה את הדלת.
היא נכנסה ראשונה, ג'פרי וכריס אחריה ואני מאחורי כולם. (הרגשתי קצת מנודה, אבל, לא היה לי אכפת.)
החדר שנכנסו אליו לא היה קטן או גדול. הוא היה משהו באמצע. בצד אחד של החדר היו מין כאלה שולחנות כתיבה כמו בבתי משפט, ובצד השני היו כמה ספסלי עץ ארוכים.
ג'סיקה הורתה לנו להתיישב על אחד הספסלים, וזה מה שעשינו.
למה להתווכח? אמרו לי לשבת, אני יושבת.
ג'סיקה הלכה אל מעבר לשולחנות-בית-משפט, פתחה דלת בקיר ונעלמה.
איזה כיף.
החדר היה שקט, חוץ מהרחש הקל של הדמעות הזולגות על לחייה של כריס.
ג'פרי ישב מצד אחד שלה, ואני מהצד השני.
כך שהיא בכתה לשנינו באוזן.
אני לא הבנתי למה; היא מאומצת, ומתה סתם משפחה שאימצה אותה. זהו.
מי שמת מת. וזה לא שאני חסרת לב- עובדה, יש לי פרפרים בבטן ליד ג'פרי- אבל באמת, יקירתי, למה שתבכי?
גם לי לא היה כל-כך על מה לבכות. אבא שלי מת. אז מה.
זה עצוב, ברור, וזה גם קצת כואב , אבל זה סופם של בני האדם.
חוץ ממני. עד מותי כבר תהיה תרופת נעורים.
וגם, לא חיבבתי במיוחד את אבא שלי.
הוא היה קצת זקן, לא יפה במיוחד, דאגן ועקשן.
אבל גם אני הייתי עקשנית-אז- ניצחתי אותו בכל ויכוח בערך.
מהדלת שאליה נכנסה ג'סיקה יצאו עכשיו גבר ונער, אישה בלתי-מוכרת וג'סיקה.
הם היו, אחד אחד, מפעימים ביופיים. הם התיישבו מאחורי השולחנות-בית-משפט
ודיברו קצת תוך כדי מבטים גנובים אל שלושתנו.
הסתכלתי עליהם טוב יותר.
האישה הייתה נראית כבת 30-32, והיא הייתה בעלת שיער חום בהיר גלי, עיניים כחולות בהירות, שפתיים מלאות ורדרדות ועור חלבי במקצת.
היא לבשה מכנסיים שחורים וחולצה לבנה עם ג'קט ג'ינס שחור, שיערה היה אסוף בקוקו גבוה והיא נעצה בי מבט קר.
הגבר שישב לצידה וחיבק את כתפייה, הוא היה נראה מבוגר ממנה בשנה-שנתיים,
והיה אפילו יפה ממנה. היו לו תווי פנים חלקים, עור שזוף, אף בגודל בינוני ומסותת היטב, שיער שחור ועיניים כחולות-אפורות בעלות מבט ידידותי. הוא לבש ג'ינס וחולצה לבנה קצרה.
לידו ישב הנער הכי יפה שראיתי בחיי. אפילו יותר מג'פרי. היו לו הפנים של הגבר שלידו, שכנראה היה אביו, ואת האף העדין של אימו, שהחמיא למראה פניו, עור שזוף, עיניים שהתחילו מכחול והסתיימו בירוק ושיער חום בהיר מסודר בבלורית קצרה.
הוא התלבש כמו אביו, והביט בשלושתנו בעניין.
"שלום לכם, יקירי ויקירותיי," אמרה האישה שישבה ליד ג'סיקה. "הבנתי שהסכמתם לעסקה של אחותי היקרה ג'סי, ולכן, אנחנו כאן בכדי להסביר הכל ולצרף לכם שותף חדש: בנינו היקר, לי." לי חייך חיוך שחשף שיניים מבהיקות ויפות, ואני התאהבתי מיד. הקראש הקודם שלי {שנמשך כמה שעות של הכחשה וכמה דקות של הפנמה} על ג'פרי התפרק , לפחות כך חשבתי.
וכך קיוויתי.
"היי, אני לי. נעים להכיר." אמר. הוא קם, הלך לעבר הספסל שעליו ישבנו והתיישב ליד כריס.
"היי," אמרה כריס ושיתפה פעולה, ולמרות עיניה הנפוחות והאדומות היא חייכה אליו ואמרה, "אני כריס."
ג'פרי ולי כבר החליפו כיף מאחורי ראשה של כריס, וג'פרי הודיע על שמו. "אני ג'פרי. את כריס אתה מכיר, וזאת שם היא ג'ני." טוב, אולי לא רק את עצמו. גם אותי.
החתיך המהלך הביט אליי וחייך. "היי שוב, ג'ני." אמר.
חיוך שובה לב, ולא רק כביטוי. פשוטו כמשמעו.
הוא כל-כך יפה, שאני לא יכולה שלא להסתכל עליו. זה לא כמו ג'פרי,
זה מרגיש אמיתי יותר. אני יכולה להרגיש את ג'פרי עוזב את הלב הרגיש {סתמו, הוא רגיש} שלי לאט, מפנה מקום לבחור ששבה את ליבי, פעם שנייה באותו היום- לי.
YOU ARE READING
פרקוטים:הקריסה
Acciónכריסטין ווקלין היא נערה בת 15 שגרה במנהטן. החיים שלה רגילים ביותר, ללא שום התרחשות משונה. עד שיום אחד מגיעה לביתה פסיכולוגית מפונפנת ואומרת לה משפט שמשנה את חייה של כריסטין לחלוטין. אני אגלה לכם משהו- זה קשור בהרבה מוות ודם. ג'ניפר פוקס היא נערה בת...
