"בלק, אנדרומדה."
ילדה בעלת שיער חום ועיניים בגוון קפה צעדה קדימה.
"סלית'רין!" צווחה מצנפת המיון.
תור התלמידים הפך דליל במהירות.
הפרופסור מקגונגל קראה בשמו של- "פטיגרו, פיטר!"
ילד קטן ועכברי עם שיניים בולטות ועיניים קטנות, מימיות ומכווצות ניגש קדימה.
רגליו היו קצרות ובקושי נשאו אותו, וכשהתיישב על השרפרף, הן בקושי נגעו ברצפה.
הוא הניח את הכובע על ראשו, והאחרון מיד קרא, "הא! הולכת להיות לנו כאן התלבטות לא פשוטה אני רואה. כדאי שתשב בנוחות עם הישבן הזה שלך, כי זה הולך לקחת זמן."
פיטר רעד.
"מצד אחת תחמני, שואף לכוח...אבל מצד שני, מתרפס, ויעריץ את כל מי שיהיה חבר שלו...זו לא התנהגות של סלית׳רין." מילמל הכובע.
'אני רוצה להיות יחד עם סיריוס וג'יימס' חשב פיטר הקטן.
"אני יודע שאתה רוצה, חבר, אבל אני צריך להיות בטוח שאני עושה את ההחלטה הנכונה בשבילך...אחרת איך אוכל לחיות עם עצמי?" אמר הכובע. הוא חשב המון זמן.
"אין בך אומץ לב אמיתי...יש בך ערמומיות, אבל חלושה ביותר. זה ברור שאתה רוצה להיות יותר מסתם עבד של מישהו...אבל אתה לעולם לא תעשה מספיק כדי לדרוש עוד. גם בפעמים שאתה חושב שמגיע לך."
'כמה זמן אנחנו כבר פה?' חשב פיטר.
"שמונה דקות. מזל טוב, אתה Hatstall. איזו בושה. בדרך כלל אני מחליט מאוד בקלות, ראית,"
"מ-מה זה Hatstall?" לחש פיטר.
"זה ילד או ילדה שלוקח לי יותר מחמש דקות להחליט לאן לשייך אותם. כי יש בהם תכונות שמתאימות ליותר מבית אחד. הם מאוד נדירים, אלה. באים פעם בחמישים שנה...אני זוכר את האחרונה שלי, מה אתה יודע, היא עומדת עכשיו כאן בחוץ. והיא זו שקראה לך לגשת אליי...אוי הזיכרונות..." נאנח הכובע.
'אתה מתכוון לפרופסור מקגונגל?' פיטר לא העז לומר את המחשבה הזו בקול מחשש שישמעו.
"בדיוק. בהתחלה הייתי בטוח שזה רייבנקלו בשבילה, אבל בסוף, מה אתה יודע, גריפינדור. אתה יודע איך מקבלים את ההחלטה הכי נכונה? פשוט מתחילים לפסול! אז בוא נראה..."
"רייבנקלו אתה בטח לא. מצטער חברי, אבל חשיבה זה לא הצד החזק שלך."
פיטר לא הרגיש נעלב במיוחד.
"הפלפאף...הפלפאף...לא. אתה לא טוב מספיק. אתה אומנם תמים, אבל לא עד כדי כך. יש בך עורמה שאיני רוצה להתעלם ממנה." אמר הכובע. פיטר רצה להציץ החוצה, תהה מה האחרים עושים.
בטח כולם מקללים אותו על שמעכב את הסעודה מלהתחיל.
"אויש אל תדאג פיטר, הם ימתינו בסבלנות. אני לוקח אחריות, בסדר?"
'אתה רק כובע, מי יכול להעניש אותך?' חשב פיטר.
בחוץ תלמידים נשענו על מרפקיהם בשיעמום, אפילו השיחות עם חבריהם נמאסו.
הפרופסור מקגונגל כבר קראה לעצמה אחת-עשרה פעמים את שמות הילדים הנותרים ברשימה, ונעצה מבטים בכובע כאילו זה אמור היה לגרום לו להזדרז איכשהו.
המורים האחרים שוחחו ביניהם, הם כבר הפסיקו לנחש לאן הילד הזה אמור להשתבץ כפי שאהבו לעשות, רק הפרופסור דמבלדור הביט במצנפת המיון ובילד תחתה בעניין.
"-מה ששוב מותיר אותנו רק עם גריפינדור וסלית'רין, פיטר. זאת התקדמות!"
המצנפת מילמלה לעצמה כל מיני דברים שפיטר לא שמע. בטח עברו כבר שעתיים. בטח כולם ישנים על השולחנות שלהם.
פיטר עצם את עיניו, גם הוא היה עייף.
"לא, לא ילד, אל תישן לי עכשיו. אני צריך את הראש שלך פעיל!" קראה המצנפת.
פיטר פקח את עיניו.
"אתה רוצה להוכיח את עצמך. אתה חולם שיעריצו אותך כמו שמעריצים את שני החברים הפרחחים שלך, שאותם שיבצתי בגריפינדור. כי שניהם יהירים ואמיצים...אבל אתה אינך כמותם. ברגעי האמת אתה תשתפן. אתה בורח..."
"טוב, זה כבר בהחלט יותר מדי," פיטר שמע את קולה של הפרופסור מקגונגל. נשמע כאילו ממרחק קילומטרים רבים.
"רק רגע בבקשה!" קראה המצנפת. "גברת מקגונגל, אינך מכירה את החוקים? טוב, את עוד לא היית. אבל שתדעי לך שאסור להרים מצנפת מיון מראשו של ילד, לא משנה מה-" המצנפת נקטעה על ידי קולות תרעומת רבים של התלמידים.
פיטר הניח שעבר המון זמן אם הם כל כך כועסים על המצנפת.
"אתה מנסה להחליט לאן לשבץ אותו כבר מעל שעה!" קראה הפרופסור מקגונגל בייאוש.
"ואיזו שעה נפלאה זו הייתה, מה?" אמרה המצנפת בהתגרות.
"טוב, סלח לי, אדון פטיגרו, אתה מתבקש להסיר את-"
"אָה, אה, אָה!" קראה המצנפת. לפתע פתאום הזדקפו ממנה המון קוצים חדים בכל הכיוונים. "והם ארסיים. אז לא כדאי לאף אחד לנסות."
הפרופסור מקגונגל שלחה מבט מופתע לעברו של הפרופסור דמבלדור, אבל הוא רק השיב לה במשיכת כתפיים רגועה.
"טוב, נחזור אליך, חבר," אמרה המצנפת. "לא שאני אומר שכל הסלית'רינים הם אותו הדבר. אבל הגריפינדורים מאוד נחושים בדעתם ברוב הפעמים. יש להם יד חזקה..."
'שיסיים כבר...' התחנן פיטר.
"-ומצד שני, אתה כן תעזור למי שצריך עזרה. יש לך ערכים פיטר. גם אם לא תמיד רואים זאת...כן,"
חמש דקות, עשר דקות...
"ואם בכל זאת מחזירים את הפלפאף למשוואה-"
'לא!' חשב פיטר בייאוש.
"סתם, אני צוחק. יש נאמנות וחוסר נאמנות בו זמנית. אתה יכול להצליח אילו לא היית בצילם של אחרים רוב הזמן. אבל גם אם אמיין אותך לסלית'רין הרחק מהילד ג׳יימס ומהילד בלק, עדיין יהיה מי שיאפיל עליך...אם כך אני יודע שרצוי גריפינדור!" צעקה המצנפת את המילה האחרונה.
פיטר הסיר את המצנפת מראשו, האוויר היה נקי סוף סוף.
המראה הראשון שנגלה לעיניו היה ראשיהם של מחצית מהתלמידים, מונחים על השולחנות.
הוא חיפש את הפרופסור מקגונגל כדי להשיב את המצנפת למקומה. היא ישבה על הבימה ובקושי שמה לב כשהוא הניח את המצנפת וניגש-בצליל מחיאות כפיים חלושות- אל השולחן של גריפינדור.
**הערה- לא ידעתי איך לתרגם את המונח hatstall לעברית. באמת ניסיתי אבל אני לא גילי בר הלל :/
תגובות ודעות בבקשה? היה משהו לא טוב? או טוב במיוחד?
