13.

206 27 17
                                    


עברו כמה ימים בהם מינהו היה בבית החולים, בין ניתוחים,
ואף אחד מהלהקה לא יכול ללכת לשם.
ג׳ייוואיפי לא אישר לנו ללכת לשם.
אבל אני בחרתי ללכת, בלי שאף אחד ידע.

כשהגעתי לבית החולים ביררתי איפה מינהו נמצא. לא התקשרתי אליו, ולא שלחתי לו הודעה כי ידעתי שהוא כועס עליי.
אבל מה שהוא לא יודע... זה שאני הצלתי אותו באותו ערב.
הוא לא זוכר כלום מהערב הזה...

דפקתי על דלת החדר שמינהו אמור להיות בו.
זה לא חדר רגיל, זה חדר מיוחד, יכולתי להבין למה... זה בגלל שהוא מפורסם. הוא בטח שונא את זה.

״כן..״ שמעתי את הקול של מינהו לוחש ומיד נכנסתי פנימה.
דמעות עלו בעיניי כשראיתי אותו.

הוא שכב על המיטה, הוא לבוש בחלוק של בית חולים, וכשהסתכלתי על פניו הוא היה נראה עייף.

״היי.״ אמרתי והוא מיד סובב את ראשו אליי.
הוא לא הגיב.
התקדמתי לכיוון המיטה בה הוא שכב, והתיישבתי לידו.

שמתי את ידי מעל ידו שנחה על הבטן שלו.
הוא לא התחמק, אז חיזקתי את האחיזה בו.

״אני מצטער...״ הוא אמר פתאום והחל לפרוץ בבכי.
״לא, אל תצטער.״ אמרתי וגם הדמעות התחילו לרדת מעיניי ללא שליטה.

חיבקתי אותו, הוא חיבק אותי.
זה היה החיבוק הכי טוב שקיבלתי. זה חיבוק שהייתי צריך כל כך הרבה. חיבוק מהבן אדם הנכון.

נשארנו ככה חצי דקה, מחובקים...

מינהו שיחרר את החיבוק שלנו, וסימן לי לשכב לידו,
וכך עשיתי.

״אני באמת מצטער ג׳יסונג... אתה חשוב לי, ואני הרגשתי שאני מאבד אותך, אז העדפתי שזה יקרה כבר מאשר שזו תהיה רק הרגשה, פחדתי שאני טועה, ואתה יודע כמה אני שונא לטעות. אבל אז הבנתי שטעיתי לגבי משהו אחר לגמרי, והמשהו הזה זה המעשים שלי. אני מצטער.״ גיחכתי, והוא הסתכל עליי במבט מבולבל.

״הכל בסדר, אני אוהב אותך...״ מלמלתי בשקט והרגשתי את לחיי מסמיקות.
״אתה.. אוהב אותי?״ מינהו שאל וגם לחייו הסמיקו.
״הו אלוהים זה מביך..״ אמרתי ובאותו זמן צחקתי כדי להעביר את המבוכה.
״חשבתי על זה בימים האחרונים, ואני באמת אוהב אותך.״ אמרתי והוא חיבק אותי שוב.
״גם אני אוהב אותך.״ הוא אמר והניח נשיקה לשפתיי.

הרגשתי טוב פתאום. אחרי המון זמן, הרגשתי שאני ומינהו
סוף סוף כנים אחד עם השני.

אני שמח שזה הוא.
ולא אף אחד אחר.
אני מוכן לעבור איתו הכל.

Haven  (minsung)Where stories live. Discover now