אלה לעולם לא הבינה את העולם. היא ישבה על הדשא הזוהר ושמעה את הדממה. אנשים אף פעם לא ידעו איך לקרוא לאלה. הם אולי חשבו שהיא משונה, שהיא דרמטית, שהיא חסרת ביטחון, אך כל זה לא הפריע לאותה אלה.
ולמרות שאף פעם לא הבינה את העולם, היא אהבה אותו. היא תמיד חשבה שכל הדברים הכי יפים הם משונים.
בזמן שכל הילדים שהכירה היו נמצאים בתוך ביתם, מתחבאים מגשמים או מהשמש החמה, אלה הייתה נמצאת רק בחוץ. היא העדיפה להיות בחוץ בכל פעם שהיא יכלה לבחור. כמובן שהיו פעמים שמשפחתה רצתה שהיא תישאר בבית, מסיבה זו או אחרת, אבל היא מאוד אהבה להיות בחוץ. היא אהבה את שדות התפוזים הנמצאים במרחק של חמש דקות מביתה, והיא גם אהבה את הדרך לשם. היא אהבה את השמיים, את האויר הקר, את הרוח המלטפת לאט לאט את עורהואת הקסם ששוכן בתוך העולם המוזר שהיא נקלעת אליו.
אלה אף פעם לא הכירה ילד שאהב לצאת החוצה. כולם היו נשארים בבית וקוראים ספרים. היא תמיד אמרה לעצמה: "למה צריך לשבת מול דפים שיש עולם שלם בחוץ שאפשר לחוות?", אך היא לא הבינה שלא כולם חושבים כמוה.
וכמו שאלה לא הבינה את העולם, העולם אף פעם לא הבין את אלה. אנשים היו מתרחקים ממנה כמו ממגפה, כי חשבו שהילדה הזו מטורפת. היו גם כמה שחשבו שהיא ילדה יתומה ללא בית מרוב שהיא כל הזמן נמצאת בחוץ. היו גם פעם שמועות שמורה אחת בבית-הספר אימצה אותה, אך אף אחד לא האמין לזה.
האדם היחיד שהבין את אלה היה אביה. אבא של אלה לימד אותה את כל מה שהיא ידעה, גם אם היא ילדה בת 11, אלה יודעת הרבה. הוא תמיד חלק איתה את הזיכרונות הכי יפים, שהיא בחיים לא תשכח. כמו למשל את היום ההוא שהיא והוא גידלו שבלול ביחד, או שביום הולדתה העשירי הם הלכו לקטוף תפוזים ביחד. כל יום ראשון היה לו יום חופש, והם היו קוטפים פרחים בדרך לבית ספרה של אלה, ובצהריים הם היו עושים פיקניק על הדשא קרוב לבית.
ומה עם שאר משפחתה של אלה? לאלה לא היו אחים, אפילו לא חיית מחמד, בגלל שאימה אינה אהבה ילדים, היא הולידה את אלה רק בגלל שתהיה לה המשכיות. אך אבא של אלה לעולם לא סיפר לה את זה, כמובן. אמא של אלה הייתה מתבודדת, היא בקושי דיברה עם ביתה, אבל היא האכילה אותה והגנה עליה. גם אם אלה הייתה נפגעת מאימה לפעמים, היא ידעה שאימה אוהבת אותה בכל ליבה.
והנה, יום ראשון הגיע. אלה קלעה את צמותיה, וציפתה שאביה כבר יהיה מוכן ללוות אותה לבית הספר, כי הוא תמיד היה מוכן לפניה. הוא אמר לה שבימים אלו מתחיל החורף, ושעונת התפוזים הגיעה.
המאכל הכי אהוב על אלה היה תפוזים, והיא לא רצתה לפספס את תחילת העונה. אך משום מה, אביה לא היה בסלון.
היא שמעה מישהו בוכה. היא הלכה לכיוון הבכי המר והכאוב שהיא שמעה, והגיעה לחדר הוריה. היא מצאה שם את אימה, צורחת ובוכה באבל כבד, ואת אביה עם ראש מורכן.