ההונאה

פרולוג

אז, בחודש יולי:

גיילה נאבקה על כל נשימה, ריאותיה נכנעו לאט וראייתה הפכה מטושטשת; היא כבר ויתרה על הניסיון להעיר את בעלה, שהיה שמוט וללא נוע לצדה במושב הקדמי של הרכב. נראה כי התהום הנצחית ריחמה על נשמתו הטהורה, המוות עוטף אותו בשלווה. אותו גורל נחסך ממנה, אז אולי היא החוטאת, אחרי הכל?

אף על פי שגופה היה מנוקב בקליעים וכל תזוזה כאבה, היא ניסתה להפנות את ראשה לעבר חלון המכונית. אם תמות, היא תעשה זאת בעודה מביטה לרוצח שלה בעיניים; תנסה להבין מי הוא ומה הביא אותו לזה לפני שמגיע הסוף.

היא חשה הקלה על כך ששרה החליטה להישאר לישון אצל חברה. אלוהים יודע עד כמה עדיף שלא הייתה כאן לראות או לחוות את זה.

כשראשה נשען על הזכוכית הקרה, היא ניסתה לא לחשוב על גופתו של דניאל או על התרמיל של שרה במושב האחורי. תמיד כשדמיינה בעיני רוחה את רגעיה האחרונים, עלתה מולה תמונה בה היא שוכבת רגועה במיטתה ומוקפת על ידי יקיריה– ילדים ונכדים.

לא ככה.

גיילה ניסתה להתפקס, והחליטה שהיא לא תוותר ללא מאבק. באפיסת כוחות היא ניסתה לבעוט בדלת, אך זה היה מאמץ חסר תועלת. גופה הרגיש כבד, איטי, וסירב לציית לפקודותיה.

הדלת נפתחה בפתאומיות, וריח חונק של סיגריות ואקונומיקה מילא את החלל הקטן שברכב.

גיילה מצמצה בקושי רב. הכרתה הייתה מעורפלת אך זה הספיק כדי שזיכרונה יאותת לה שהיא מזהה את הרוצח העתידי שלה.

הוא! אבל איך?! למה?! היא סמכה עליו. בעלה סמך עליו. איך הוא יכול לעשות זאת?

האישה חשה את שפתייה מתייבשות וניסתה למלמל דבר מה, לעורר איזו חמלה שייתכן והסתתרה בו איפשהו. "בבקשה ..." היא גמגמה "...לא."

עיניו הכחולות העמוקות מצמצו אליה כמה פעמים, ראשו מוטה, והוא נראה מהוסס ... כמעט תמים. אבל אז זרועו התרוממה וחשפה את אקדחו. אותו אחד ששימש כדי לירות בה ובבעלה לפני דקות ספורות; ואז היא הבינה, היא ידעה... שאין שום סיכוי שתצליח לשרוד.

היא נזכרה בשרה שוב... בתה הקטנה והמתוקה, עם הטוטו ונעלי הבלט הזעירות שלה, שנהגה לרקוד כמו ברבור, וחיוך קטן של השלמה עלה על שפתיה.

היא הבינה מדוע נגזר עליה למות עכשיו. מדוע בעלה האהוב יצטרף אליה לעולם הבא. אך עם כל הכאב, לא הייתה בה חרטה. היא לא אשמה. היא לא עשתה שום דבר לא בסדר. הצדק יתגלה בסופו של דבר, והסיפור הזה לא יסתיים בלעדיהם.

"אני מצטער ..." קולו הצרוד של הרוצח חדר בגסות לשלוות ערש הדווי שלה. "אין שום דרך אחרת."

גיילה הנהנה ועצמה את עיניה בפעם האחרונה. בהתייפחות אחרונה פלטה בשבר- "הו מריה, מלאת החן! התפללי עבורנו הפונים אלייך."

קול ירי נשמע, ואז גופה נדם.