קיילי מסביב לעולם

ההתחלה החדשה של קיילי

"קיילי!" דוד שלי קרא לי בזמן ששיחקתי קלפים בחדר. באתי אליו ושאלתי "כן דוד ג'ונתן?" דוד שלי הסתכל עליי במבט זועם. "זאת הפעם החמישית שמסלקים אותך מבית ספר בעיר הזאת!" אמר בכעס. "זאת לא אשמתי!" הגנתי על עצמי "תמיד דברים מוזרים קורים לי!" המשכתי בהתלוננות. דוד שלי הסתכל עליי במבט מאוכזב. "אין כמעט בתי ספר שנותרו בעיר הזאת, ואת יודעת את זה.. למה לא תוכלי להתנהג נורמלי פעם אחת!" התעצבתי מלשמוע על זה שאם אסולק מעוד בתי ספר אצטרך לעבור לעיר אחרת בשביל בית ספר "קיילי תחזרי למיטתך. נדבר בבוקר על מה שנעשה בנוגע לזה"
חזרתי למיטה עם ראש מורכן, "הלוואי והייתי ילדה נורמלית כמו השאר" חשבתי לעצמי. "כזאת שלא תסולק מכל בית ספר לאחר חודש" נשכבתי על המיטה החמימה שלי והתכסיתי בשמיכה, לקחתי ספר והתחלתי לקרוא. אחרי כמה דקות סיימתי את הפרק. התפללתי שאיהיה כמו הגיבורה שם, חזקה ומוכשרת, יפה וטובת לב. אך ידעתי שלא איהיה כזאת.. כי מה הסיכויים שאני קיילי קורטב הילדה הקטנה שגרה בלונדון תיהיה גיבורת על. עלה השחר ואיתו עלתה התרגשותי לגבי בית ספר חדש, כי בכל זאת בית ספר חדש שווה חברים חדשים. "דוד ג'ונתן רשמת אותי לבית הספר החדש?" שאלתי. דוד שלי הנהן ושם יד על הכתף שלי "ביום חמישי את מתחילה... וקיילי בלי עוד פאשלות אוקיי?" אמר בדאגה "אני אנסה, אבל אני לא מבטיחה" השבתי בקול רגוע, "הרי אני לא יודעת מה יקרה בעתיד" צחקתי. הלכתי לחצר ושיחקתי עם מרתה הכלבה שלי. תמיד כיף לי.לשחק איתה היא תמיד שיפרה לי את המצב רוח. שיחקנו "תביאי". זרקתי לה את הכדור חזק מדי ובטעות הכדור התגלגל לכביש, מרתה רדפה אחרי הכדור ורצתי אחריה. ראיתי מכונית באה... "מרתה!!!" צעקתי. עצמתי עיניים בבכי, חשבתי שהיא מתה, ולהפתעתי היא לא. ראיתי ילד בגילי שהחזיק אותה וליטף אותה. רצתי לצד השני של המדרכה "תודה ממש, הצלת את הכלבה שלי מדריסה!", לא יכולתי להודות לו מספיק. הילד חייך אליי "הכל טוב, אני מקווה שאת בסדר..." אמר בקול נחמד, "לא רציתי שהכלבה שלך תמות" פתאום ראיתי עצב על פניו ושאלתי "קרה משהו? אתה יכול לספר לי אם אתה רוצה". "הכלב שלי מת מדריסה לפני שנה" אמר. "אני יודע איך זה מרגיש שמאבדים חבר קרוב כל כך. ולא רציתי שתאבדי את הכלבה שלך" זה נשמע נוראי חשבתי. "האם מותר לי לשאול מה שמך?" שאל. "קיילי" עניתי לו, "וזאת הכלבה שלי מרתה" הילד חייך "שם יפה קיילי, אני אוהב את השם הזה מאוד, ואהבתי שקראת לכלבה שלך מרתה." שאלתי אותו "ומה שמך?" "אני טומי, טומי ג'ונסון" השיב.
טומי ואני דיברנו לזמן מה, גילית שהצבע האהוב עליו זה טורקיז ושהוא ממש אוהב לנגן על גיטרה, לרכוב על אופניים וללכת לעזור למבוגרים בבית אבות, הייתי צריכה ללכת מכיוון שאני צריכה לעזור לדוד שלי לארגן את יום הולדתה של סבתא שלי. שתבינו שסבתא שלי אשכרה חוגגת 100! זה אירוע מרגש ואני בשיא ההתרגשות. חזרתי לבית שלי, אחרי שדוד שלי כבר ניפח בלונים ואני התחלתי לתלות קישוטים. שאלתי את דוד שלי "איך נשים 100 נרות על עוגה?" דוד שלי התחיל לצחוק "אל תדאגי נשתמש בטיפת קסם" "קסם?" שאלתי. "המ.. קט... לי.." דוד שלי אמר משהו שלא הצלחתי לקלוט, הוא יצא מהמטבח עם עוגה קטנה ובשנייה פתאום הופיעה עוגת קומות ענקית עם 100 נרות עליה, כל קומה מעוצבת בדבר אחר שסבתא שלי אוהבת, פירות יער עם קצפת והרבה שוקולד הנוטף מהקצוות. הייתי בהלם "איך זה יכול להיות?! חשבתי שקסם זה לא אמיתי" אמרתי. דוד שלי צחק "זה אכן אמיתי ומתי שתגיעי לגיל 13 תקבלי את כוחותייך". "באמת?" שאלתי בהפתעה, יום הולדת ה-13 שלי הולך להתקיים בעוד שבועיים חשבתי לעצמי. דוד שלי חייך אליי והמשיך לקשט ולעזור לכבוד היום ההולדת. שמעתי צילצול בדלת "מי זה?" צעקתי. "זה אני טומי, אני חייב אותך דחוף!" אמר. פתחתי את הדלת וטומי תפס לי ביד חזק ומשך אותי לבחוץ. "ואוו מה קרה, מי מת?" שאלתי. "תבטלו את היום הולדת! דחוף! ענה בהיסטריה "אבל טומי-" "משהו נורא עומד לקרות ביום הולדת" הוא קטע אותי באמצע "אני מבטיח שאסביר לך הכל אחרי שתבטלו את המסיבה" הלכתי לדוד שלי ואמרתי לו שנצטרך לדחות את יום ההולדת מכיוון שקרה לדודה שלי פנצ'ר והיא לא יכלה להגיע, דוד שלי הסכים כי זה חשוב מאוד לסבתא שלי שכולם יגיעו. יצאתי לבחוץ, שאלתי את טומי "למה אמרת לי לבטל את המסיבת יום הולדת?" טומי ענה לי בלחץ "ראיתי מה הולך לקרות בעתיד, אם לא הייתם מבטלים את מסיבת היום הולדת. כנראה שהנרות על העוגה היו יוצרים שריפה ענקית וכל הבית שלך היה עולה בלהבות!". עמדתי בשוק מוחלט "אמרת שראית... את העתיד?" "כן" ענה לי, "הפסטולינים לא יבינו בזה כלום" המשיך. הייתי מבולבלת "פסטו-מה?" אמרתי בבלבול. "פסטולינים" השיב. "הם סוג אנשים שלא יכולים לראות מפלצות ושאין להם קסם. כל עוד את רואה קסם או מפלצת אז את לא פסטולינית" אמר. עמדתי לרגע בדממה "אז לא השתגעתי שראיתי מפלצות?" ... "ובאמת מפלצות ניסו להרוג אותי?" "זאת אומרת שלא דמיינתי?" טומי הנהן. הרחתי עשן, הסתובבתי לאחור וראיתי את הבית שלי נשרף "לא!!!!" נפלתי על ברכיי והתחלתי לבכות. המשפחה שלי, הדברים שלי, מרתה! הם כולם היו בפנים עדיין נעולים.
הכבאית הגיעה, הכבאים כיבו את השריפה ואחד מהם בא אליי "את קיילי קורטב נכון?".. "כ..כן" עניתי לו. "משפחתך לא שרדה לצערינו" מתי שהוא אמר לא שרדה חשכו עיניי, התחלתי לפרוץ בבכי וטומי חיבק אותי. "אני מבטיח שאני אשמור עלייך, תוכלי לגור איתי ועם המשפחה שלי לבינתיים" אני לא הסתכלתי לטומי בעיניים אבל הנהנתי בידיעה שלפחות אם איהיה במקום שהוא לא הבית שלי אז לפחות אצל מישהו שאני מכירה...
שהבטתי בטומי כשהוא היה בלי הכובע והג'קט גיליתי ילד גבוה עם עיניים כחולות כמו ים ושיער שטני הבגדים שלו היו של נייק והוא נעל נעליי ג'ורדן. הוא הושיט לי את היד לעזרה וקמתי, "תודה" אמרתי. וטומי השיב לי "בשמחה קיילי" בטעות מעדתי על אבן וטומי תפס אותי לפני שנפלתי. לא זזתי ממבוכה והסמקתי עד למצב שכנראה נראתי כמו עגבנייה. שמעתי רעש של ענף נשבר וקמתי מייד וטומי הביט לי בעיניים, "את פשוט יפייפיה, העיניים הירוקות והשיער הג'ינג'י שלך כל כך יפה והשמלה שלך מהממת וגם המגפיים שאת נועלת" לא דיברתי מרוב מבוכה אבל בסוף עניתי לו "תודה טומי" הוא חייך אליי חיוך רחב. הגענו לביתו וטומי שאל אותי "איפה תרצי לישון?" עניתי "איפה שאפשר, זה לא משנה לי". "תוכלי לקחת את החדר שלי אני אשן בסלון" אמר לי טומי. הימים עברו והגיע היום הראשון בבית ספר החדש שלי, אקדמיית ווסט הובר לאנשים עם כוחות מכל הסוגים למזלי טומי היה איתי באותו בית ספר. בדרך לכיתה התנגשתי במישהו, "תסתכלי לאן את הולכת, ילדה טיפשה!" הילד אמר לי. חבר שלו בא אליי וקירב את הטפרים שלו לצוואר שלי "אין לי בעיה לשרוט אותך, חמודה, אז כדאי לך להיזהר מאוד, ופעם הבאה שתתנגשי בנו אני אטרוף אותך" נבהלתי והלכתי משם מהר ככל האפשר.
ראיתי את טומי מדבר עם חברים שלו ולא רציתי להפריע אז הלכתי לכיתה וגיליתי שיש שם ילד שעושה עבודה בכימיה. ניגשתי אליו "אתה צריך עזרה?", "לא תודה," הוא ענה לי "אני מסתדר" באתי ללכת מהכיתה אחרי שהנחתי את התיק במקומי ושמעתי פיצוץ מהחדר. הסתובבתי מהר וראיתי שהפרוייקט שלו התפוצץ עליו, ניגשתי לעזור לו, כל הידיים שלו היו דם בגלל העבודה הזאת. רצתי להביא תחבושת מהאחות וחבשתי לו את הידיים, הילד חייך אליי וכמובן שחייכתי אליו חזרה. "איך קוראים לך" שאלתי "קוראים לי הארי ניילסון" הסתכלתי עליו וסקרתי אותו היה לו שיער בלונדיני, עיניים כחולות, והוא לבש בגדי גוצ'י ונעל נעליי גוצ'י, הוא נראה גם בגילי או אפילו יותר גדול ממני בשנה. לא סמכתי עליו ישר מכיוון שאני לא מכירה את האופי שלו כל כך, "ומה שמך?" הוא שאל. עניתי לו "שמי קיילי", ראיתי את טומי מגיע.
"מה את עושה איתו כאן?!" צעק טומי. שתקתי מרוב פחד ולא ידעתי מה לענות לו, ואז שמעתי את הארי עונה "תרגע היא כולה עזרה לי בגלל העבודה. העבודה התפוצצה עליי" טומי הסתכל על הידיים של הארי ומגלגל עיניים. "טומי! זה לא מתאים לך לעשות דבר כזה! כולה עזרתי לו" התעצבנתי עליו כל כך שכבר לא רציתי לדבר איתו. "קיילי, את לא מבינה שהוא יפגע בך?! מה הפכת להיות חברה שלו" טומי צעק עליי ונבהלתי כל כך. "עזוב אותה טומי! היא לא עשתה כלום" אמר הארי. טומי הלך משם בלי לומר עוד מילה ואני הסתכלתי על הארי במבט טיפה מפוחד, כי בחיים לא הכרתי את הצד השני של טומי. הארי הסתכל עליי וניסה להרגיע אותי "היי קיילי הכל טוב...אל תדאגי כולה היה ביני לבין טומי ריב, הוא לא התכוון לצעוק עלייך, הוא פשוט היה עצבני בגללי והריב שלנו". קמתי מהרצפה ובאתי לצאת מהדלת "חכי..." שמעתי את הארי אומר. הסתובבתי "כן הארי?" שאלתי אותו "אני באמת מצטער שהכנסתי אותכם לריב..." ראיתי עצב בעיניים שלו, באתי אליו וחיבקתי אותו. "הכל טוב הארי. זאת לא אשמתך" עזבתי אותו והלכתי משם.
אחרי כל היום המתיש הזה חזרתי לבית של טומי וראיתי את כל החפצים שלי בחוץ. הייתי בהלם וראיתי את טומי יוצא מהבית שלו. "בדיוק חזרת בזמן שהוצאתי את החפצים שלך מהבית שלי." אמר טומי "למה עשית דבר כזה?! במיוחד שאתה יודע שהמשפחה שלי איננה!!!" טומי צחק וחזר לתוך הבית שלו. לקחתי את החפצים שלי והתחלתי להסתובב בעיר בשביל עזרה. התיישבתי על ספסל באחד הרחובות והתחלתי לבכות. הארי ראה אותי וניגש אליי "קיילי? זאת את?" "כן.. זאת אני הארי" עניתי לו בקול מיבב. "מה קרה? למה את כאן עם מזוודות ומלא חפצים?" סיפרתי לו את כל מה שקרה לי עם טומי ושעכשיו אין לי איפה לישון. הארי התיישב בספסל מולי "תסתכלי עליי קיילי" הסתכלתי עליו עם דמעות בעיניים. "הוא לא שווה אותך, את יותר טובה ממנו. הוא הולך להתחרט על זה אל תדאגי." לא ידעתי מה לענות לו אבל הנהנתי והנחתי שזה נכון. "אבל אין לי איפה לישון עכשיו..." אמרתי להארי "תשני אצלי, אני בחיים לא אזרוק אותך מחוץ לבית שלי בגלל דבר טיפשי כזה." חייכתי אליו ונתתי לו חיבוק "תודה הארי! הצלת אותי!" הוא נתן לי נשיקה בראש והוביל אותי לבית שלו. נדהמתי מהבית, זה היה בית קרקע ענקי עם שלושה קומות ובריכה ומלא דברים שכל ילד היה רוצה אצלו בבית. "יש לי מלא חדרים בבית. תוכלי לבחור אחד מחדרי האורחים וזה יהפוך לחדר שלך, אני אדבר עם ההורים שלי לגבי התשלומים של הבית ספר בשביל שתישארי ושלא תלכי משם". חייכתי אליו והנהנתי. הלכתי לבחור לעצמי אחד מהחדרים. ובחרתי בחדר לא גדול מדי אבל גם לא קטן מדי בדיוק כפי שאני אוהבת ובחדר יש מרפסת. התחלתי לסדר את החדר ולארגן את הדברים שלי ופתאום אני רואה את הארי בדלת. "קיילי, ההורים שלי רוצים לפגוש אותך. סיימת כאן?" אמר הארי "כן בדיוק סיימתי, אני עכשיו באה." ירדנו ביחד לסלון וישבנו יחד עם הוריו של הארי. אמא של הארי התחילה לשאול אותי שאלות וביניהן גם שאלה אותי "מה קרה למשפחתך?" כמובן שעניתי לה והסברתי הכל. אחרי השיחה הארוכה שהייתה לי עם ההורים של הארי הלכתי לחדר שלי והתיישבתי על המיטה הרכה והנעימה שלי. הארי דפק בדלת לאחר כמה שעות ושאל "קיילי בא לך שאעשה לך סיור בבית שלי?" השבתי לו "אין לי בעיה". התארגנתי והתלבשתי בשמלה אדומה ונעלתי עקבים, ירדנו במדרגות והוא עשה לי סיור בבית הענק שלו ואני התלהבתי מהרבה דברים שהוא סיפר לי בזמן הסיור. המשכנו להסתובב ולדבר עד שעת חצות ואז התיישבנו על הדשא ביחד. "מקווה שנהנת מהסיור בבית שלי" אמר הארי והנהנתי בהסכמה "לדעתי היה ממש כיף. אהבתי את הדברים שסיפרת לי עליהם". הארי ואני הסתכלנו על קבוצות הכוכבים שבשמיים ביחד. הארי הסתכל עליי וחייך. חייכתי אליו חזרה כי הוא היה חמוד לדעתי ומשום מה כנראה שהתחלתי לחבב אותו, אבל צריך קודם שיעבור הזמן ונראה לאן זה יתקדם. הלכתי למיטה שלי ועצמתי עיניים, לא יכלתי לשכוח את עיניו היפות של הארי אבל לבסוף נרדמתי אחרי זמן מה. למחרת בבוקר קמתי לריח של מאפים מתוקים, וזה היה מדהים הריח. ירדתי למטה לבדוק מאיפה מגיע הריח וראיתי שהארי הכין קוראסונים ועוגות. הייתי בהלם מהכישרון שיש להארי. "בוקר טוב היפייפיה הנרדמת" אמר הארי צחקתי והשבתי לו "בוקר טוב גם לך, אפשר לשאול למה כל המאפים כאן?" הארי חייך אליי והשיב "אני אוהב לאפות מאפים לכיף, זה תחביב שאני ממש אוהב אותו". הסתכלתי עליו בשוק מכל הדברים שהוא הכין למשל כמו הסופלה שוקולד, שהשוקולד שמבפנים נוזל לבחוץ מתי שלוקחים ביס מהסופלה. הלכתי לבחוץ לגינה והתיישבתי לקרוא ספר ופתאום הארי בא אליי עם חתיכת עוגה שהוא אפה. "זה בשבילך קיילי, אולי זה יעודד אותך". חייכתי אליו "תודה הארי זה ממש חמוד מצידך." מאותו רגע החלטתי שכדאי לי לבטוח בהארי. הלכתי למיטה ולהפתעתי היו שם בלונים ודברים יפים שלקישוט החדר. הסתובבתי וראיתי את הארי מחייך אליי "ברוכה הבאה קיילי. תעצבי את החדר שלך איך שאת רוצה. וכדאי שתלכי לישון כי מחר יש לנו לימודים. הספרים החדשים והדברים החדשים שלך על השידה הזאת." הוא מצביע על השידה החדשה בפינה. חייכתי אליו ונתתי לו חיבוק ענק על העזרה שלו "תודה! אתה החבר הכי טוב שיכלתי לבקש". הארי הלך משם בחיוך וסגר את הדלת. קראתי ספר וחשבתי על דוד שלי.. הוא היה שם בשבילי מאז שהייתי בת 5 בערך. אני בקושי זוכרת משהו מההורים שלי, אבל אני זוכרת משהו אחד. את ההבטחה שלהם. הם הבטיחו לי שתיהיה להם את ההזדמנות הם יבואו לקחת אותי בחזרה. אבל כבר עברו יותר מ-7 שנים שאני לא ראיתי אותם ואני לא זוכרת איך הם נראים. הלכתי לישון ותקף אותי סיוט נורא. "קיילי!" צעקה לי בחורה שלא הכרתי.. "מי את גברתי?" הבחורה שתקה לרגע וענתה "אני היא לוסיה קורטב" הייתי בהלם "ל..לוסיה קורטב?" לוסיה הנהנה. "אני אחותך התאומה... ההורים שלנו לקחו אותי לבית יתומים מתי שנולדנו". עמדתי קפואה במקום. "איפה אנחנו?" שאלתי. "אנחנו בחדר שלי.. אם את לא יודעת אז את לא נמצאת בלונדון כרגע, את נמצאת בוושינגטון". "וושינגטון?! עיר הבירה של ארצות הברית?!" לוסיה הנהנה בהסכמה ואני שתקתי. פתאום הייתה דפיקה בדלת, אני ולוסיה החלפנו מבטים. "יש כאן מישהו יחד איתך כרגע בבית חוץ ממני?" לוסיה הנידה בראשה ושתקה. פתחתי את הדלת ומפלצת ענקית תלת ראשית תפסה אותי מהמותניים והרימה אותי ללמעלה. "תעזרי לי לוסיה!!! מהר!". לוסיה לקחה חרב ענקית ודקרה את המפלצת בעין. נפלתי על המיטה וקיבלתי מכה חזקה בראש מהקיר, בקושי הצלחתי לקלוט משהו מרוב שהייתי מטושטשת. פתאום התעוררתי מהסיוט והייתי בחדר שלי אצל הארי... אבל זכרתי את הסיוט בעלפה ופחדתי. חשבתי לעצמי "אולי זה אמיתי? אולי באמת יש לי אחות תאומה? אני באמת אלחם נגד מפלצות וכל הדברים המשונים האלה?". כל כך הרבה שאלות ומעט תשובות לצערי. ירדתי למטה לארוחת הבוקר והארי חייך אליי. "בוקר אור היפייפה הנרדמת, מה תרצי לאכול?" הסמקתי קצת והגבתי " אני אשמח לפנקייק, אם לא תרצה להכין זה בסדר אני אוכל משהו אחר". הארי הוציא מרכיבים והתחיל להכין את הבלילה של הפנקייק. "אני יכולה לעזור לך עם הפנקייק?" שאלתי. "בשמחה" הארי השיב, לקחתי סינר וכובע טבח והתחלתי להכין את הבלילה יחד עם הארי. הארי שם כפפה נקייה והוא לקח מהבלילה טיפה באצבע ושם לי על האף, צחקתי כי זה היה חמוד. "הבלילה מוכנה" אמר הארי. "תשבי נסיכונת, אני כבר אסיים עם זה." חייכתי אליו והלכתי לשבת בפינת האוכל. הארי בא אחרי כמה דקות עם פנקייקים מושלמים והביא איתו סירופ מייפל, סירופ שוקולד, קצפת ותותים. הייתי בהלם מכמה שהוא מוכשר. הארי בא והביא לי שני פנקייקים בצלחת. "איזה סירופ את רוצה?" הארי שאל. "סירופ שוקולד בבקשה" עניתי. הארי שם לי סירופ שוקולד ועל הסירופ שוקולד הוא שם לי קצפת ועל זה שני תותים אדומים, ראיתי אותו עושה לעצמו אותו הדבר. התחלתי לאכול והארי התחיל לדבר. "אני מאושר שאת שמחה כאן". קמתי מהכיסא והתקרבתי להארי "תודה לך הארי" ונתתי לו חיבוק. בזמן שאני הסתכלתי על הארי שמעתי נביחות. פתחתי את הדלת וגיליתי שזאת מרתה! זאת באמת הייתה היא! והסתכלתי על מי שאיתה וזה היה דוד ג'ונתן! התחלתי לבכות. באתי לדוד ג'ונתן ונתתי לו חיבוק ענק. מרתה קשקשה בזנב ואני ליטפתי אותה מאחורי האוזניים. "ד..דוד ג'..ג'ונתן!" דוד ג'ונתן חייך אליי והגיב "קיילי אני שמח שאת בסדר! איך שרדת את השריפה?" הסתכלתי על הרצפה והגבתי "מישהו עזר לי... וככה שרדתי, פשוט הייתי בחוץ. אבל איך אתה ומרתה שרדתם?" דוד ג'ונתן נראה קצת עצוב ןהשיב "אני נפצעתי ובקושי יכולתי לקום בשריפה. והארי עזר לי לצאת משם מהר ומרתה באה איתנו". הסתכלתי על הארי במבט מופתע, זה למה טומי לא רצה שאתחבר להארי! הוא לא רצה שאדע שהארי הציל את דוד שלי ואת מרתה... "תודה הארי!" התחלתי לבכות והארי חיבק אותי. "נראה לך שאשאיר אותך עצובה? ישר שראיתי שריפה בבית שלך רצתי לשם ואת כבר לא היית אבל חשבתי לעצמי שהלכת משם בגלל שחשבת שהם מתים." לא ידעתי איך להגיב להארי על זה "אז למה לא באת? למה לא אמרתם לי שאתם חיים? למה נתתם לי להישאר במצב רוח כזה..?" דוד ג'ונתן התנשף וענה "בניתי בית חדש בזכות הכוחות שלי.. וזה לקח כמה ימים. וידעתי שאת תרצי לעזור לי ולהטריח את עצמך. אז לא אמרתי לך בשביל לא להטריח אותך ועכשיו באתי לקרוא לך מכאן". "טוב, הארי אני הולכת עכשיו... מכיוון שבא לי להיות עם דוד שלי והכלבה שלי... אני מקווה שאתה מבין. הארי הנהן ושנינו הלכנו לכיוונים שונים. דוד שלי ואני דיברנו שעות על גבי שעות והיה כבר ערב. הלכתי לביתו של הארי וארזתי את החפצים שלי. "תודה הארי, נהנתי מאוד" הארי חייך "אני עדיין אביא לך עוגות ומאפים לפעמים" הוא קרץ לי ופתח לי את הדלת. "להתראות הארי ניפגש מחר בלימודים". למחרת בבוקר קמתי לבית ספר, התארגנתי כמו תמיד ויצאתי לטייל עם מרתה. מרתה התחילה לדבר "איזה יום מהמם זה לטיול" נבהלתי וקפצתי לאחור. "את..את מדברת?!" מרתה צחקה "יש לך כוחות קיילי, להזכירך" הנהנתי בהסכמה. חשבתי לעצמי- "אני מסוגלת לדבר עם חיות! מגניב.. אבל יש לי עוד כוחות או רק זה?" (לכל אדם יש שלושה כוחות על שמתגלים אחרי יום הולדת 13) הארי בא מאחורי ושאל "על מה את חושבת?". נבהלתי "זה לא כזה משנה". הארי ואני הלכנו לבית ספר. הארי היה עם החברים שלו ואני הלכתי להכיר חברות חדשות. הכרתי חברה בשם נולה, נולה הייתה נחמדה. כמה דברים על נולה: היא הייתה חמודה, כיפית, מצחיקה, העיניים שלה היו חומות והשיער שלה השחור כפחם. הבגדים שהיא לבשה באותו הרגע שהכרתי אותה היו חולצה שגדולה עליה בכמה מידות וג'ינס קצר. ביליתי עם נולה את רוב ההפסקות מאז שנפגשנו. הפכנו להיות החברות הכי טובות. היא סיפרה לי דברים מרתקים על הקסמים שלא ידעתי ואני כמובן נהנתי מכל רגע. חלפו הימים במהירות ובלי ששמתי לב כבר סוף השבוע.. הלכתי עם הארי ונולה לחוף ים, היה כיף עד הרגע שהגיעו מפלצות לחוף. "ה..הארי מה זה הרעש הזה?" שאלתי. הארי ונולה קפאו במקום מרוב פחד והבנתי באותו הרגע שהרעש הזה מסמל חדשות רעות. ראיתי מפלצת קטנה שיצאה מהמים וחשבתי לעצמי שזה חמוד עד הרגע שהיא התקרבה אליי והפכה לענקית. הלכתי אחורה כמה שיכולתי והמפלצת שלחה את ידה הענקית כדי לתפוס אותי. הארי רץ וחתך את היד של המפלצת עם חרב גדולה. עכשיו הבנתי למה יש לו חרב בחגורה שעל המותן שלו. צעקתי להארי "תודה!" הארי חייך ואז המפלצת הכתה בו בידה השנייה. רצתי להארי מהר ולקחתי ממנו את החרב. "הארי אני אחזיר לך את החרב אחר כך אני מבטיחה" אמרתי לו

(חברים אני מצטערת כל כך, הייתה לי תקופה עמוסה בלימודים, והחלטתי שאני ממשיכה את הספר ללא הוואטפד בשביל שלא אתן לכם לחכות ולא אעשה לכם ספויילרים, ואני מבטיחה לכם שאם תעקבו אני אודיע לכם מתי הספר יצא לאור♡)