פרק 1. מועקה בליבי.

1.4K 42 2
                                    


נקודת מבט דולורס:
התחלתי היום לעבוד בבר 'פלה' שנמצא בלב ניו יורק לבשתי מכנסי עור שחורים צמודים וחולצת בטן שחורה ללא שרוולים שמגיעה עד קו החזייה שיערי השטני והארוך היה פזור ונח על כתפי.

בין כל העומס המטורף האנשים שיושבים, מהמרים וצופים בקרבות אלו שיושבים בבר ומחכים למשקה שלהם אלו שגם זורקים הערות לעברנו אני נעמדת בתוך כל הרעש והממולה קצוות שיער יוצאות לי מהקוקו הנמוך ואני נושפת באנחה ממשיכה לעבוד.

בסוף הסגירה אחרי שאני ופיטר מנהל הבר סיימנו לשטוף אני מסמנת לו לשלום לוקחת את דבריי ויוצאת.
אני בטלפון שלי ורואה *13 שיחות שלא נענו מאת און.

און הוא אחי הגדול הוא תמיד היה החבר הטוב ביותר עבורי הוא גם האדם היפה ביותר שראיתי עיניו משולבות בצבע כחול וירוק הן עמוקות ומסתוריות למרי, הוא גבוה ושרירי מקועקע בכל גופו העליון עד הצוואר שיערו בצבע חום בהיר והצחוק שלו אי אפשר לעמוד בפניו, הוא היה כל המשפחה שלי הוא ואמא שלי.

כשאמא שלי חלתה און טיפל בה ועבד ללא הפסקה בשביל שיהיה לנו את החיים הטובים שאמא שלי העניקה לנו עד עכשיו, ודאג שאמא שלי תקבל את כל התרופות שהיא צריכה.

''און'' אני אומרת בקול שקט ומפוחד לא מבינה את הפתאומיות, ''דולו בבקשה תגיעי הביתה מהר אני צריך לספר לך משהו חשוב'' הוא אומר ואני מזהה בקולו טון לא רגוע כמו בדרך כלל,

''אני בדרך'' אני אומרת ומנתקת את השיחה, הראש שלי לא מפסיק לעבוד כל המחשבות מתרוצצות לי רק אתמול חגגתי יום הולדת 23 כל מה שאני רוצה שהשנה הזאת תהיה לטובתי.

אני פורצת את דלת הבית בכוח מרוב מיליון המחשבות הרעות שלא פוסקות בראשי, אני נעמדת שאני אוחזת בידית הדלת והמוח שלי מרוקן.
-------------------------------------------------------
נקודת מבט און:

היא עוד כמה דקות מגיעה ואני לא יודע איך לאכול את מה שקורה בעצמי אז איך לעזאזל אני אמור לספר לה, המחשבות רודפות אותי אני עוד רגע ומאבד שליטה בעצמי.

הזמן לא זז וכל דקה היא נצחית לא יודע מה הולך לקרות אבל זה יהיה בין הרגעים הקשים בחיי.

היא פותחת בפרעות את דלת הבית והפרצוף שלה לא מבין דבר. היא עומדת שם מחזיקה בידית מנסה להבין, לעכל מה קורה אבל אני נכנס לה למוח ומבין שהיא מדחיקה לגמרי.

אנחנו יושבים בסלון כל החברים הקרובים והמשפחה הקטנה שנשארה מצד אמא שלנו. אני נעמד ובא לקראתה, לחבק אותה כי זה פאקינג כל מה שאני צריך מה שהיא תצטרך באותו רגע שתשמע את הבשורה, אבל היא מושיטה יד ועוצרת אותי מלהתקרב.

''און תספר לי'' היא אומרת בקול נחוש ומפוחד ''דולו'' אני אומר לוקח נשימה עמוקה בטירוף ולבסוף אומר בצער ''היא לא הצליחה לשרוד את אחר הצהריים''.

דממה, כאילו העולם עצר מלכת, אני מוריד את הראש שלי מת לא להתפרק אבל צריך להישאר חזק בשבילה. ''בבקשה לא און, אני מתחננת אלייך'' היא מתקרבת בצעד קטן והקול שלה נשבר ''און תסתכל עליי'' היא כבר בוכה ומרימה את קולה יותר, אני מרים את ראשי מסתכל בלי אף רגש בתוך עיניה ומהנהן.

הבכי הזה ההבנה עד כמה אני יודע שהיא עצובה, היא לא מצליחה להחזיק את רגליה היא מחזיקה בי בחוזקה וקול הבכי שלה לא מפסיק להתגבר כבר שומעים אותו בקול מקום אבל היא לא מפסיקה זה מכווץ לי את הלב.

אחות של אימי הגיעה מיד ששמעה את הבשורה הבטיחה שתהיה כאן עבורנו בכל מצב, היא לוקחת את גופה הקטן של דולורס ומחבקת אותה היא מדברת אליה בספרדית בניסיון להרגיע אותה בעזרת המילים שאמרה לה בדרך כלל ועבדו אבל לא הפעם.

אני הולך לישון ששומע מהחדר ליד את הנשימות שבקושי נכנסות אליה מרוב בכי, היא אפילו נחנקת ובכל שיעול אני נדרך רוצה לקום אליה אבל יודע שאני לא אהיה מוזמן להיכנס ללב שלה עכשיו לחבק אותה לגרום לה לחייך.

דולורס קטנה ממני ב3 שנים, היא החברה הכי טובה שלי וגם הילדה הכי יפה בעולם עיינה בצבע כחול שמשולב עם ירוק בדיוק כמו שלי, הריסים שלה ארוכים ומעוגלים כלפי מעלה באופן טבעי, נמשים רבים על פניה שיערה בצבע שטני ומגיע עד מותנייה, היא לוחמנית וצינית בטירוף

היא לא מפחד מכלום אפילו לא מהשטן עצמו, מי שאני ואמא שלי מנסים להגן מפניה אותו כל החיים, שהיא נשברה זה פירק אותי היא בחיים לא בכתה.

ידעתי כמה קשה לה ונשבר לי הלב שאני רואה אותה ככה, מפחד מהגרוע מכל שעומד להגיע. אבא שלי.
————————————————————-
נקודת מבט דולורס:

האור מסביבי מתערפל לחלוטין, הכוח שלי בגוף נחלש ואני פורצת בבכי לא מוכנה לשמוע דבר.

זאת אמא שלי, החברה הכי טובה שהייתה לי בחיים ששמרה עלי מאבא שלנו בגופה אם היה צריך, מעולם לא שמעתי עליו או ידעתי עליו משהו און ואמא שלי תמיד הרחיקו אותי מהמצב והתרגלתי, מעולם לא שאלתי שאלות פשוט ידעתי שהוא רע.

היא ידעה עלי הכול, בתקופה האחרונה אני למדתי עליה והייתי שם החזקתי לה את היד ברגעים שהיא רצתה לצרוח אבל נשארה מאופקת לידי. היא לא כאן היא פאקינג לא כאן יותר.

אני צריכה עכשיו את היד שלה ולהתאפק לא לצרוח אבל זה אני בתוך המיטה ואין אף אדם סביבי.

היי זה הפרק הראשון מקווה שתאהבו❤️ מחכה לתגובות.
(סליחה שהוא קצת ארוך)

אושר בכאבWhere stories live. Discover now