אושר בכאב

פרק 3. חבר ישן.

נקודת מבט און:

''דולו קומי עכשיו'' אני צורח לעברה שהיא מתהפכת במיטה לא מוכנה לקום מעייפות,
עברו שלושה חודשיים מאז שאמא שלנו מתה, לקח לה זמן להתאושש ולהרים את עצמה וגם עכשיו היא לא בדיוק אותה דולורס של לפני שלושה חודשים.

היא לא הפסיקה לעבוד ובכל סוף משמרת שתתה המון, הכירה חברים ללכת איתם למסיבות שכולנו יודעים מה בתכלס קורה בהם.

הנורא הוא שכל פעם שהייתי בא לקחת אותה הייתי צריך ללכת עם אחד אחר ולהתפלל שלא חוותה טראומה.

''אני לא קמה'' היא רוטנת בקול עצבני ורדום מתוך חדרה
אני בועט בדלת החדר ומושך אותה מהמיטה שלה, ''קומי דולורס'' אני אומר באנחה כעוסה

''תעזוב אותי און אני צריכה להיות לבד'' היא אומרת והפעם באמת בטון עצבני וכבר לא רדום
אני מרים אותה לעבר המקלחת וסוגר אחריה את הדלת
הילדה הזאת צריכה איפוס ומהר

אני מאחר ברוב הזמן לעבודה בגלל שהיא ערה כל הלילה ושוכחת לקום בבוקר.
————————————————————
נקודת מבט דולורס:

און כבר לא בבית שאני יוצאת מהמקלחת, שללא ספק הייתי צריכה אותה אני ניגשת אל מהטבח ורואה צלחת עם חביתה גבינה וירקות.

נעמדת ומחייכת לכיוונה כמו באותם ימים שאמא שלי הייתה מכינה לנו ארוחת בוקר ויוצאת לעבודה.

און האח הכי מושלם בעולם מי שתזכה בו תהיה מלכה.
״סליחה שכעסתי ותודה על ארוחת הבוקר״ אני כותבת לו בחיוך

אני לובשת את בגד הים התכלת שלי לוקחת הגלשן בידי ותיק בגבי עם קרם הגנה ומשקפי שמש, נועלת אחרי את הדלת והולכת לכיוון השדה שנמצא בקושי מטר מהבית שלנו.

הולכת יחפה לגמרי השמש מסנוורת את פני, אני מדרדרת מעט בירידת החולות אבל לבסוף מגיעה למיקום האהוב עליי לא רחוק מידי ולא קרוב מידי מהמים מניחה את החפצים שלי נעמדת חזרה ולוקחת נשימה עמוקה ונרגעת.

רעש הגלים והשקט של הבוקר זה הרעש האהוב עלי אני יכולה להקשיב לו במשך שעות.

אני מביטה מעט שמאלה שם נמצאת גבעה קטנה עם דשא ירוק ופרחים צהובים, ובאמצע הגבעה מבצבץ הקבר של אימי אני מחייכת לעברה כאילו היא ממש שם עוד רגע ואני דומעת נחנקת מעצב, מסמנת לה עם שתי אצבעותיי לשלום מחייכת בחיוך כאוב מכוונת את מבטי חזרה אל הים.

לאחרונה חזרתי לגלוש אחר הצהריים הרבה כי פעם היינו גולשות יחד ומסתכלות על אותה גבעה והיום זה הדבר היחיד שנשאר לי ממנה מתוך זמן האיכות גלישה שהיה לנו פעם רק אנחנו,

יום אחד בסיום הגלישה שהיינו על הגלשן בתוך המים היא הביטה אל עבר הגבעה ואמרה לי ''אני אסתכל כל יום על הים הזה ולא אפספס יותר את השקיעה של הים הזה, אני הולכת לנוח שם'' אף פעם לא הבנתי את המשמעות או ניסיתי להבין, אבל היום אני חיה את המשמעות הזאת.

אחרי שעה וחצי של גלישה אני יושבת על הגלשן עדיין בתוך המים השמש מחממת אותי בנעימים, אני צופה מרחוק באנשים שמתקרבים לחפציי ומנסה לסמן להם ולצעוק להם שזה שלי ואין להם מה לחפש בהם.

אני ממהרת לעברם ''סליחה הלו זה שלי'' אני אומרת אבל עדיין רחוקה כדי שישמעו, מגיעה אל שפת הגלים וחוזרת שוב על דבריי ''סליחה זה שלי'' הפעם אני מרחק של צעד מהם והם יכולים לשמוע אבל עדיין מתעלמים כאילו לא שמעו קול.

''אהמ הלו זה שלי אין לכם צורך לחטט בזה'' אני אומרת בכעס תוך כדי שאני מניחה את הגלשון וחוטפת לאחד מהם את התיק מהיד נראית פרועה מהמים.

ארבעה גברי אלפא שכאלה מסתכלים עלי במבט לא מרוצה, אני מרימה לעברם גבה ושואלת בקול מלגלג ״מה?״
''תחזירי לנו את התיק, לא נבקש יותר מפעם אחת'' אחד מהם אומר ואני מחזירה לו מבט מזלזל

''אז להתראות'' אני מהנהנת לקראתם מרימה את התיק שלי אל גבי ותופסת בעזרת ידי הימנית את הגלשן מתרוממת חזרה אבל הם עדיין שם
ארבעתם. עומדים מולי במבט כועס.

אני עוקפת אותם אבל מבינה שזה לא נגמר שהם נעמדים מולי בחזרה, הפעם קרוב יותר במעגל מצומצם יותר, זה לא מלחיץ אותי אבל זה לגמרי לא היה בתוכנית שלי.

אותו אחד שדיבר קודם אומר בפניי שוב ''תתני לי את התיק, אמרתי אני לא אבקש פעם נוספת'' הוא אומר בטון קשה, ואני מגחכת חזרה ועונה לו ''אבל זה די מה שאתה עושה'' חיוך קטן נפרש על שפתיי שהוא מתעצבן יותר.

''טוב אז אם לא כך, נקבל את התיק בדרך הקשה'' הבחור שלידו אומר וחיוך ענק נפרש על שפתיו ''רעיון טוב'' הוא מחזיר לו.

אוי לי, אחד מהם מרים אותי מהמותניים ומתחיל ללכת בחולות ללא מאמץ אולי כי הבחור גדול ממני פי 200 ומתאמן שלוש מאות פעם ביום

''טוב תוריד אותי דיי כבר'' אני צועקת ונלחמת בו בעזרת הרגליים שלי, הוא מניח אותי על החול ומסתכל לתוך עיניי מחכה שאגיש לו את התיק ''רק אם תגידו לי מי אתם ומה אתם מחפשים אתן לכם את מבוקשתכם'' אני אומרת בכעס משולב ציניות יתרה, מחשבת בעיניי איך לברוח

''זה לא עניינך ילדה'' הוא אומר אליי ואני מחזקת את האחיזה בתיק ''זה תיק שלי, אתם רוצים משהו ממני, מנסים לקחת אותי לאנשהו ובסוף זה לא ענייני'' אני כבר מעוצבנת לגמרי שום ניסיון התגרות לא נראה על פניי
אנחנו עומדים שם מספר דקות מעין מלחמה שאני לא עומדת לשבור אותה

''רק תעודת זהות'' הוא אומר לבסוף ונאנח, ''זה לא כאן מצטערת'' אני אומרת ומסתובבת ללכת לביתי
אבל איפה הם לגמרי מאחוריי באים איתי.

מזל שאון עובד בשעה שכזאת אם הוא היה בבית עכשיו כבר הייתי מעדיפה להחטף.

אני מתחילה ללכת חזרה הביתה שהם כל הזמן אחרי ולא עוזבים אותי לרגע, פותחת את דלת ביתי ונכנסת וללא שום בושה גם הם.

אני הולכת לכיוון החדר שלי ובמזל הם לא אחריי
מחפשת כמה דקות לא זוכרת איפה הנחתי את זה בפעם האחרונה, הופכת את כל החדר ולבסוף מוצאת,

הולכת לכיוון הסלון שאני רואה שלושה אחים בלבד על הספה ותוהה איפה הרביעי, ''הנה זה'' אני אומרת ומושיטה לעברם מתיישבת ממש מולם בשעמום מחכה שילכו ויהיה לי שקט, אבל אני רק חסרת מודעות מי נמצא לפניי.

הם מביטים דקות אחדות על כרטיס התעודה מיישרים את מבטם אליי ואומרים ''ישלנו כאן חבר ישן''.