אושר בכאב

פרק 7. אז ככה קוראים לו.

נקודת מבט און:

אני שוכב על החול הרך גלי המים מגיעים לקצה אצבעותיי ברגליים, השמש מחממת את כל גופי אני עוצם את עיניי ורגוע לגמרי.

''און, אמרת שתחזור עד הבוקר איפה אתה?'' קול הודעה שמקפיצה אותי, אני מתרגל אל האור כשאני פותח את עיניי. פאק. פאק.

פאק היא בטח לא מבינה איפה אני ולא מבינה שלא אחזור עד מחר בערב. ''דולו אני לא באזור תישארי בסוף השבוע הזה עם משי'' אני כותב ומשתולל מבפנים, רק שתראה את ההודעה הזאת לעזאזל כמה זמן לוקח לה לכתוב.

''דולו ותשמרי על עצמך אל תעשי דברים שאת ישר חושבת עליהם'' אני מוסיף הודעה. דולורס בהחלט תמיד פועלת היא אף פעם לא חושבת, היא ישר עושה מה שהיא רוצה בלי פחד. רוב הפעמים איכשהו זה יוצא לה מושלם, אבל עדין שתחכה שאהיה בסביבה.

''און הכול הסדר, תהנה אוהבת אותך'' היא רושמת והלב שלי חוזר לפעימותיו הרגילות, אני מעיר את דאבי ''מה?'' היא מצייצת בקול רדום, ''קומי הולכים לגלוש'' אני מורה עליה אבל היא מסרבת עם ראשה בחוסר חשק, ''קדימה דאב'' אני מושך את ידה לעמידה ותופס בגלשן.

גורם לה לסמוך עליי בצורה הטובה ביותר.

הבעיה שאין לי מושג איך אני הולך לפגוע בה כדי שיפגע באבא שלי אני לא מעז לראות אפילו שעירה אחת נושרת מראשה אבל לעזאזל אין לי ברירה אני חייב לשמור עכשיו על דולורס שלא תיפגע מכלום לא סיפרתי לה לגבי אבא שלנו.

אני לא רוצה שהיא תיתפס על ידיו בהלם ולא תדע מה קורה, אני רק רוצה להגן עליה בגופי שלא תתקרב לזה אף פעם.
———————————————————-

''און'' קול של זכוכית מתנפצת וצרחה נשמעת ברחבי הבקתה אני מרים את גופי מהספה ורץ לכיוון חדר השינה אני רואה את דאב יושבת מתנשפת, מבוהלת לגמרי מהסיטואציה ''מה קרה דאב'' אני מרים את קולי ומחבק אותה בהיסטריה.

היא מתחילה לבכות ''לעזאזל דאב תדברי אליי'' אני פוקד בטון יותר כועס היא רועדת כולה היא מתכופפת להרים את הטלפון מהרצפה כשעיניי מלוות את גופה אני מבחין בכוס זכוכית שבורה לגמרי אני מזיז במהירות את עיניי לעבר רגליה ורואה מעט שריטות דם שהספיקו לחדור לעורה.

היא קמה מהר ומושיטה לי את הטלפון. ביד אחת אני מחבק את גופה וביד השנייה בודק את ההודעות, זה רץ לי מול העיניים.

''אני נמצא כאן כדי לשלם לך'',
''תצאי לקראתי תראי אותי ב8 בדיוק ביער'',
''דאבי קדימה אני לא אפגע בך''.

ההודעות האלה מטרידות אותי לגמרי מבין כמה היא הזדעזע המוח שלי שולח זרמים רכושניים יותר כשאני רואה את התמונות שהוא שלח לה.

''זאת הולכת להיות חופשת דמים'' אני ממלמל לעצמי בשקט מניח אותה על המיטה.

כל התריסים סגורים בבקתה, היא שוכבת שם כל כך מפוחדת אני מיישר את רגליה מחטה אותן מעט וחובש אותן. לא נראה כאילו זה כואב לה אבל לי הלב שרף.

אני נשכב ומקרב אותה אלי כל כך צמוד שאני עוטף אותה עם שתי ידיי משתיל נקישות בראשה ומרגיע אותה עד שהיא נרגעת מהבכי ולבסוף נרדמת לחלוטין.

אני עומד בכניסת הבקתה חצי מאזין לכל תרחיש מהחדר חצי ממתין שיענו לי בקו. ''און?'' קול עמוק נשמע מהצב השני, ''אני צריך שתצאו אל היער אני חושב שהוא שם''

אני אומר בטלפון מביט על הבקתה שמולי, שם הצוות האבטחה שלנו נמצא. צוות שאמא שלי גילתה לי לפני חצי שנה
הם איתנו בכל מקום לא משנה מה משגיחים עלינו,

בהתחלה כעסתי כי היא בעצמה לימדה אותנו לא לסמוך על אף אחד וידעתי שבאמת נצטרך הגנה אף אחד לא יהיה שם בזמן אחרי כמה זמן הבנתי שזה דווקא טוב זה נותן לי יתרון בכל כך הרבה דברים. ''אין סיבה לדאגה. אעדכן'' הוא אומר ומנתק.
————————————————————-

נקודת מבט דולורס:

יום שישי בבוקר אני פותחת את עיניי ומבינה שאני לא בחדרי מנסה לזהות עם עיניי מה קורה כשאני מתרוממת מעט על מרפקי קול שכבר מוכר לאוזניי מקפיץ אותי מאחוריי ''בוקר טוב ילדה'' הוא אומר בטון עמוק וכל כך פאקינג סקסי,

''אמאלה'' אני צורחת בבהלה ''אתה חייב להפסיק לקרוא לי ככה'' אני מציינת בפניו וקמה כדי לצאת מהחדר,

אלוהים תעזור לי למה אני כל פעם מחדש חיה בסרט שהכול קורא איתם לפי החוקים שלי.
''לאן את מתכוונת לצאת?'' הוא עוקף אותי ושואל, אני מרימה מעט את סנטרי מצמצת את עיניי ''לרחוב'' אני אומרת בסוף.

אני מוצאת את עצמי במקלחת שהדלת סגורה ואין סימן לכך שהוא עומד להכנס, רואה את עצמי במראת הכיור שוטפת את פניי ומצחצחת שיניים במברשת חדשה כאילו תוכננה מראש, אני מסדרת את שיערי לגולגול בעזרת הגומייה שתמיד נמצאת על ידי

יוצאת לובשת חולצה ענקית שמצאתי בארונו עם טייץ קצר שלבשתי אתמול מתחת לבגדי העבודה, מתיישבת על המיטה מול החלון שממנו אפשר לראות את הגינה העצומה והיפה שלהם.

אני מתעוררת מהבהייה שלי לרגע ומבינה כי הוא לא נמצא בחדר.

אני נמצאת לבד בתוך מבואת חדרים גדולה, מדרגות לקומה נוספת סורקת את המקום במהירות ומחליטה לעלות ללכת לכיוון המדרגות שמובילות לקומה נוספת לא משנה מה יש שם.

אני נכנסת ומולי יש זירת אגרוף יחסית גדולה ממול כמה מתקני כושר מפחידים כיאה לבחורים עצמם, עדיין הם לא אמרו לי מי הם בכלל,

מטבחון קטן שחור מראות על כמעט כל הקירות וספסל אחד צר שעשוי מעץ, במקום נראה מסודר כאילו מתאמנים בו מיליון פעם ביום.

אני סורקת את החדר בעיניי ורואה מבואה קטנה קטנה שבה יש מולי סולם קטן שמחובר לקיר ובתקרתו גג שיכול להיפתח אני לא חושבת לרגע ופשוט מטפסת עליו.

אני פותחת את הגג ואור שמש שוטף את עיניי ומסנוור אותן לחלוטין אני מנסה להתרגל במהירות, תוך רגע אני כבר על הגג אבל אז קול חזק מזעזע את אוזניי ''הם לא שמו אזעקה, נכון, שיט'' אני אומרת לעצמי ודופקת את כף ידי בראשי,

אחרי כמה דקות של אזעקה בלתי פוסקת אני מנסה להסתכל למטה דרך צידי הגג ומבחינה בהם משוגעים לגמרי

''איפה היא פאקינג איפה היא יכולה להיות'' הבחור הראשי צורח, ''תירגע כפיר אנחנו נמצא אותה'' האח השני מחזיר לו בלי שום חשש בקולו.

אז ככה קוראים לו, כפיר.