אושר בכאב

פרק 11. רעדית אדמה.

נקודת מבט דולורס:

''כפיר'' אני שואלת לשמו בשקט הם כולם מסתובבים בבת אחת מסתכלים עלי כאילו נפלתי מהירח ''מה את עושה כאן את אמורה להיות בתוך השמיכה בחדר איך לעזאזל הלכת את כל זה?'' הוא אומר וקם לעברי

''כן איך באמת הצלחת לקום מהמיטה עם כל הכוויות האלה'' אחיו שואל באופן מובהק, אני בטוחה שהם בהלם כי זה נראה שחזרתי מהמתים או משהו לבנה כל כולי וכוויות קור.

שהוא מגיע לעברי הוא כורך את ידו סביבי ונותן לי תמיכה בעמידה, ''מה רצית לשאול ילדה'' הוא שואל בשקט ומתחיל להתקדם למדרגות חזרה שאני בידיו, ''אם אוכל להתקלח'' אני מצטערת כל כך על זה שביקשתי בזה אבל הוא מהנהן אליי ''ברור, אני רק אסדר שם ותכנסי''.

לא הייתי מבקשת אם באמת לא הייתי מרגישה שאני צריכה את זה.

אני יושבת על מיטתו מחכה שהוא יסיים לסדר,  ''כנסי ילדה שמתי לך מים חמים באמבטיה אם יש משהו תקראי לי אני אבוא'' הוא אומר ומתקדם לחדר הארונות, מוקירה תודה בליבי על כך שהוא נותן לי את הפרטיות שלי ולא נדחף לי גם לשם.

אני מתפשטת מול המראה ביד אחת אוחזת בשיש כדי לא ליפול ועם היד השנייה מעבירה את אצבעותיי בעדינות על הכוויות מבינה באיזה מצב מזעזע אני, לא יכולה להסתכל על זה יותר מידי.

העור שלי הופך לברווז ואני מתחילה להצטמרר אני טומנת אני גופי לאט בתוך המים החמים עד שרק האף ומעלה נשאר בחוץ אני שוהה שם זמן ממשוך מתענגת על התחושה שהמים החמים עוטפים אותי.

נקישה על הדלת מרימה אותי ממוקמי ''כן'' אני לוחשת, ''הבאתי לך בגדים לאחרי זה ילדה'' הוא אומר ''אני לא אסתכל רק אניח אותם ואצא'' הוא מוסיף,

''זה בסדר כפיר אתה יכול להיכנס אני בתוך המים'' אני אומרת כי לא תזיק לי איזה שיחה עם מישהו אני כבר הרבה זמן מדברת לעצמי במוח ולא עם בן אדם בפועל.

אני בעצמי לא מבינה מה קורה לי ואיך אני כל כך סומכת עליו אם הייתי במצב הרגיל שלי הייתי בועטת בו מהדלת.

הוא נכנס וסוגר אחריו את הדלת מניח את הבגדים על הכיור ומתקדם אל האדום שבפינת חדר האמבטיה הוא מושך את הכיסא לידי מתיישב ושומר על שקט.

''איך את יודעת איך קוראים לי?'' הוא שואל ואני מחייכת חיוך ענק סוף כל סוף הוא שם לב שקראתי בשמו ''יש לי את הסודות שלי כפיר'' אני עונה בחיוך מתגרה

''דולורס'' הוא אומר את שמי וזה מתגלגל על לשונו בצורה הכי יפה שיש, החיוך שלי מתרחב יותר אני ממש משועשעת ''דולורס'' הוא שואל שוב אחרי כמה דקות ונראה כאילו גם לו יש משהו משעשע לומר

''כן כפיר'' אני עונה בעדינות נחמדה ''מה פירוש השם שלך'' אני מנידה בראשי ולא מסכימה לספר לו

רק מוסיפה ''מה שמתחולל בתוכי''.
——————————————————————
נקודת מבט און:

אני מגיע אל העיר חזרה, פורץ בכוח את דלת הבית ומגלה שדולורס לא נמצאת שם ''איך לעזאזל את תמיד נעלמת בזמן לא קשור'' אני ממלמל לעצמי ומעיף בעצבים את כל מה שיש על השולחן המוח שלי מערבב פחדים והבטן שלי מתכווצת לחלוטין, לא הגיוני שהוא הגיע אליה הוא מת מה קורה כאן.

אני ממתין יותר מדקות ארוכות על הקו, ''און אני לא מאמינה'' פתאום אני שומע את קולה האלוהי והעדין כשהיא שבורה לגמרי ''דולו חזרתי איפה את?'' אני שומע אותה נאנחת

''און דאגתי שלא הרמת טלפון, לא היית בסביבה אני הרצתי דברים גרועים במוחי'' היא אומרת מהצד השני, ''אני יודע אני מתנצל טיפלתי במשהו שעכשיו מקנה לנו ש-''

אני אומר ונקטע כי שומע מלמול גברי מהצד השני, ''איפה את דולו, מי לידך'' אני פורץ בשאלה וקם מהר מהספה.

''און אני בעבודה, אני ישנה בלילות האחרונים אצל משי כמו שאמרת לי'' אני נאנח כשאני מבין שהיא צודקת נרגע מעט ובסוף אומר ''אני אגיע הערב להעביר לך את המשמרת''

אחרי שעתיים וקצת אני כבר נמצא בבר מחפש אותה עם עיניי לא נראית במיטבה בכלל, אולי כי היא קורסת תחת לחץ בעבודה ואני מעריך אותה על זה.

אני מתקדם אליה ושהיא רואה אותי היא קופצת בשמחה אני מחבק אותה חזק כל כך אבל ללא ספק מרגיש שהיא נתמכת בי, כן קרה לה משהו.

אני מושך את ידה לשירותים ומבקש ממנה להפשיל את שרווליה בחולצה ובמכנס ''לא און אין לי זמן אני באמצע משמרת'' היא אומרת בחולשה יתרה, אז אני עושה את העבודה בשבילה

אני לוקח את ידיה ומפשיל את השרוול ורואה סימנים כחולים כל כך הרבה מהם. אני מתמלא בעצבים על מי שעשה את זה ומה שהולך לקרות לא יהיה בשליטתי.

''מי עשה לך את זה דולורס'' אני דורש אבל היא שומרת על שתיקה ''דולורס אני נשבע שאני ארצח את המזדיין הזה'' אני תוקף

מה יש לי זה לא אני בכלל ממתי אני מדבר ככה לדולורס
״תעני לי עכשיו״ אני מעוצבן לגמרי, ''זה כוויות קור און, אני חולה בשפעת'' היא אומרת בטון מעוצבן

שנינו עומדים שם כשאני מחבק אותה ביחד אחת ומתנצל היא בתוכי מנסה להרגע.

קול פיצוץ עז נשמע מבחוץ הרצפה מעט רועדת, דברים עפים עלינו כל האבק חוסם את שדרה הראייה שלנו.