אושר בכאב

פרק 14. הבן של הקאפו.

נקודת מבט און:

חום תוקף אותי, אני מזיע כולי ופתאום מתעורר בתוך אורוות סוסים, כמו בתוך חלום אין לי מושג איפה אני.

עובר יום ועוד יום ובכל רגע מחדש מנסה למצוא את דרך היציאה, כבר כמעט והותשתי שום קצה חדש בו אני אוכל להצליח לצאת מכאן.

געגוע תוקף אותי שאני יושב שם, געגוע אל דולורס, אל דאבי, אל אמא שלי, שרק בימים שאני נמצא כאן אני מצליח להבין שאמא שלי נפטרה.

הייתי באופוריה מסוימת עד עכשיו לנסות להשאיר את החיים במסלולם, אבל עכשיו אני חי בידיעה שאין מי שמגן על אחותי שם בחוץ וזה מכה בי אחרי כמה רגעים שאני נשבעתי לעשות הכול כדי לשמור עליה, זה שולח אלי כוחות מחודשים.

אני בחוץ עם לא מעט דם ולא מעט סימנים קשים, לאנשים אחרים אמנם, אבל אני כבר די רגיל לזה כבר די חושק בזה כל מי שלא בא לי בטוב אני פשוט מוריד וככה הנוף מסתדר לי יותר. חוסר פחד מוחלט.

כמוני גם דולורס שמי שמכיר את האופי שלה ויודע ספרדית מבין עד כמה זה קשור ביחד, כמה נראה כאילו אופייה תוכנן מראש. כמה הוא יימצא בסכנה לידה שיגלה על המוח המעוות שלה שהיא עדיין לא מודעת אליו.

רק עוד כמה ימים בבית משפחת קאמיל, רק עוד כמה מאורעות של מקרה אלימות והיא תשתנה לעצמה מול העיניים.

אני שוב בחופי מקסיקו, ימי חורף ולמרות שקר והשמיים מראים על גשם מקומי אני רץ למים בשיגעון ומרטיב את עצמי לגמרי אין חלק יבש בגופי, נהנה מהאוויר הזה שלא היה לי כבר כמה ימים, הייאוש שחוויתי בפנים ועכשיו אני בחוץ.

רואה עולם, אנשים, רקע בחיים עצמם. אולי שהיתי במקום חטיפתי רק ימים בודדים אבל הם הרגישו לי חיי נצח.

אני צריך לחזור הביתה ומחפש דרך שבה ייקח לחוטפים שלי זמן לגלות שברחתי. אני רואה מרחוק כמה חבר'ה צעירים יושבים להם ליד גיפ שטח גדול ואני מחליט להצטרף אליהם.

''הולה אמיגוס'' אני קורא לעברם בספרדית מחייך חיוך רחב, הם מזמינים אותי לשבת איתם ובשביל טרמפ הביתה אני מתחנף לעבר הנשים היפות שהיו שם אבל אף אחת לא משתווה לדאבי. פאק אני חייב לראות אותה. מרגיש כאילו נולדתי מחדש וההזדמנות שלי לא נגמרה.

״מאיפה אתה״ אחד הבחורים שואל בהתעניינות, ״ניו יורק״ אני אומר אליו ומחזיר את ראשי לצוואר של הבחורה שיושבת על ירכי.

״אז למה הצטרפת אלינו, אנחנו לא מכירים״ הבחורה שיושבת עליי אומרת בקולות מתענגים מהנשיקות שאני שותל בצווארה

״אני צריך לחזור הביתה ואתם תסכימו לקחת אותי״ אני אומר בין הנשיקות, ״איך אתה כל כך בטוח בעצמך״ בחור נוסף מימיני שואל.

״כי אני הבן של קאפו מקסיקו״ ממשיך לנשק בגסות ועסיסיות יותר את צווארה של הבחורה.

״תוכיח לנו״ הבחור מימיני מוסיף ואני קם מוריד קצת את גובה מכנסי ומראה להם את הציור של סמל מאפיית מקסיקו, הם מהנהנים לכיווני ואני חוזר לשבת ולנשק את הבחורה שמחכה עם ניצוצות בעיניה.

״אז למה אתה צריך לחזור לניו יורק אם אתה הבן של קאפו מקסיקו״ הבחור ממולי שואל, ״כי אני״ אני חושב מהר מה לומר אם יבינו שאני נגדו לא יחזירו אותי הביתה.

״כי אני תכננתי משימת הרג לקאפו בניו יורק ולהשתלט שם בעצמי, ככה אני ואבא שלי נהיה מעצמה״ אני אומר בגאווה

״תמיד רציתי להיות אשת הקאפו האובססבי והרכושני״ הבחורה שעליי אומרת מסתובבת עם כל גופה הקדמי אל צד גופי הקדמי
היא מחייכת אליי חיוך רחב כאילו מזימה בראשה

״שתכבוש את ניו תתקשר אלי״ היא אומרת בטון מושך ומפתה אבל בראש שלי נמצאת רק דאבי, ״אל תדאגי זה הדבר הראשון שאעשה״ אני אומר ומרסק את שפתי על שלה

הלשונות שלנו מתחברים ומתנתקים כל רגע מחדש, הנשימות שלנו נעשות מהירות וקצרות יותר בין הרווחים, ואני מצמיד אותה אלי נותן לה את התחושה שהיא תפסה לי את העין.

בכל זאת אין לי בעיה לשקר להם, הם האויבים שלי ואני רק הבן של הקאפו.