נקודת מבט דולורס:
רבע שעה מתוך הנסיעה לכיוון בית החולים, לא ידעתי מה קורה עם כפיר ופחדתי עד עמקי נשמתי. כאב לי יותר מהפציעה.
הרגשתי חולשה בגופי שעיניי מתגלגלות לאחורה ואני מאבדת הכרה.
הגעתי למקום שהרגיש בין ׳החיים למוות׳ בתוך מאגר מים עמוק במצולות מתקשה לנשום.
הכל סביבי שחור ואני לא מוצאת את עצמי. כמו הסביבה המוח שלי נמצא בלי כאב, רגש או מחשבה, אפילו לא קטנה אני רק נמצאת שם במים עמוקים מנסה לשרוד שהאוויר שלי הולך ומתמעט.
לפתע אני מבחינה בבזק של אור שמסנוור אותי לחלוטין, אור לבן ששוטף את עיניי. אני מצליחה לפתוח אותן מעט ואני רואה את אמא שלי נמצאת מולי ומדברת אליי.
״דולורס ילדה שלי״ היא אומרת ומחייכת אלי בחיוך דואג, האוויר הולך ואוזל בגופי. אחרי ארבעה חודשיים אני מצליחה לראות אותה חיה, נמצאת פיזית ומוחשית לידי.
״אני רואה שאת נלחמת ונאבקת על חייך דולורס. בדקות האחרונות את מתחילה לוותר, הזמן שלך עוד לא הגיע ילדה שלי״ היא ממשיכה ואומרת.
צמרמורת עוברת בי, אחת כזאת שלא מורגשת רק נמצאת בלב.
״אני שומעת ורואה אותך בכל רגע ילדה שלי״ היא ממשיכה להגיד ומתקרבת אליי לוקחת את ידי ומובילה אותי אל מחוץ למים. מרגישה כל כך מדהים לראות אותה ולגעת בה היא מחזקת אותי לגמרי.
המקום נראה מושלם והוא לא אחר מגן עדן, הכל מלא בשבילים ירוקים ופרחים צבעוניים פורחים, פרפרים מזנים מיוחדים ושמיים כחולים יפיפיים, השמש זורחת והאוויר נעים.
שלווה שלא תמצא במציאות לעולם.
היא מחזיקה בידי ואנחנו הולכות בין השבילים.
״אני כאן אני שומרת עלייך, מקשיבה לך ועוזרת לך ילדה שלי רק עוד קצת מאמץ את חייבת לחזור לשם״ אמא שלי אומרת לי בחיוך של תקווה ועוצרת מולי שאנחנו ליד שער גדול.
בלי היכולת לדבר אני רוצה לצרוח ׳אמא׳ ולחבק אותה, ״אז למה עזבת ולא חזרת אלינו״ אני שואלת בעצב.
״זה לא הזמן דולורס, בפעם אחרת נדבר על זה״ היא מוציאה אותי מהשער הגדול מנופפת לשלום וסוגרת אחריה.
אני מרגישה שנזרקתי מקומה גבוהה ברמות, לא הספקתי גם הפעם להפרד בצורה נורמלית אבל כנראה שלראות אותה חיזק אותי ונתן לי כוחות מחודשים.
חזרתי להרגיש ושמעתי את הנוכחים בחדר כאילו משהו נכנס חזרה לתוכי, אני חזרתי לתוך גופי שוב.
גופי חלש ואין בי כוחות אבל בהחלט חזרתי לחיות.
אני מרגישה את ידו של אחי ואני עוטפת אותה בחוזקה. מעבירה אליו את הכוח של אמא שלנו.
לאט לאט פותחת את עיניי בחולשה ומביטה סביבי בחדר, כולם עומדים דומעים מעליי ואני שוכבת עם כל המכשירים שמטרתם לנסות להחזיר אותי לחיים.
המכונה פתאום מצפצפת בחוזקה ומחרישה את אוזניי, אני מתכווצת בכאב ומשחררת מידו של און.
כולם מסתכלים עליי פעורי פה, כמוהם כמוני, בשוק ממה שקורה ״אני חיה?״ אני לוחשת בשקט ובעדינות. נראה שאף אחד סביבי אינו יודע מה לומר לי. כולנו מיישרים מבט אל עבר האחות שרצה לקרוא לרופא.
״עוד לא ראיתי דבר כזה, אני צריך לבצע כמה בדיקות הוא אומר ומפנה את כולם מהחדר. הייתי רוצה שאון וכפיר ישארו כאן לצידי אבל במקום לחשתי את שמה של דאב,
״דאב״ אני לוחשת ומסמנת לה עם עייני להשאר, היא לא מהססת וישר מהנהנת נראה שהרופא לא שמח בכך אבל הוא לא רוצה לריב עם ילדה שחזרה הרגע מהמתים.
________________________________
״בוקר טוב״ האחות הראשית של השכמת הבוקר מגיעה וחיוך המבשר בשורות טובות מופיע על פרצופה, אני מחייכת אליה חזרה ומחזירה לה גם בברכת בוקר אור.
״מתרגשת לקראת היום״ היא שואלת ומרימה מעליי את השמיכה עוזרת לי להתיישב, אני עדיין חלשה וכואב לי אבל במצב הרבה יותר טוב ממה שהייתי.
״ברור שאני מתרגשת״ אני אומרת בכיווץ גבות מנסה להעמד, ״קדימה בואי״ היא אומרת ואנחנו יוצאות מהחדר. כולם ישר קמים ומתאגדים סביבנו, חיוך נמרח על פרצופי.
כולנו עומדים בדלפק האחיות ואני עומדת בניהם חותמת על דף קטן המציין שאני סופית משוחררת מבית החולים. כפיר עומד מולי וגוזר את הצמיד הפלסטיק והנוראי הזה, הרגשתי שירדה אבן מליבי.
״סוף סוף חוזרים הביתה״ כפיר אומר באוזניי ואני מתרגשת מאי פעם ״סוף סוף לחזור לישון במיטה שלך, את האמת התגעגעתי אליה״ אני קורצת לעברו בעקיצה.
״תזהרי ילדה את לא תהיי בטוחה מה יכאב לך יותר אחרי הלילה הזה״ כפיר אומר ונעצר שאנחנו ליד הרכב מחוץ לבניין. הוא מנשק את שפתיי ואני נמשכת לתוך הנשיקה.
הוא בהחלט אחד מתוך שלוש הסיבות שחזרתי בגללן לחיים.
והוא פאקינג שווה את זה. אני אוהבת אותו.
״Heaven is a place on earth with you״
כפיר הוא לגמרי גן העדן שלי בעולם הזה.
YOU ARE READING
אושר בכאב
Actionהיא חגגה לפני יום את יום הולדתה ה23. דולורס לא תיארה לרגע שחייה יהפכו למסובכים... ברגע אחד הכל ישתנה. ״און תספר לי״ היא אומרת בקול נחוש ומפוחד, ״דולו״ אני אומר. לוקח נשימה עמוקה בטירוף ולבסוף אומר בצער ״היא לא הצליחה לשרוד את אחר הצהריים״. החיים של...
