אושר בכאב

פרק 28. שלווה ורוגע.

נקודת מבט און:

הלב שלי חזר לפעום, בבת אחת.
כמו התקף לב שקם לתחיה כאילו אני זה שנהרגתי וקמתי לתחיה. טוב אולי כי היא חלק ממני, אחותי הקטנה ומבחינתי היה לוותר על חיי כי אין לי עוד סיבה לחיות.

חוץ מדאב שבגללה הלב שלי פעם, אמנם בחולשה אבל עדיין החייה אותי בכל רגע.

״היא חזרה לחיות״ דאב בוכה לידי מאושר שהיא יוצאת מהחדר לאחר הבדיקות כי דולו ביקשה להשאר איתה.
״היא חזרה לחיות״ היא מחייכת והדמעות יורדות מעיניה היא מחבקת אותי בשמחה ושאר הבנים סביבנו

אף אחד מאיתנו לא יודע איך לעכל את זה אבל אין ספק שזאת הקלה שאין כמותה ועכשיו, עכשיו אני אחזור להגן עליה ולשמור עליה מכל משמר מפני אבא שלי.

כולנו עומדים ומזילים דמעה של אושר ביחד עם הבשורה.

ואם יש משהו שאני מחכה לו יותר. החתונה שלי ושל דאב בעוד כחודש. בכל יום החל מהצעת הנישואין התקרבנו יותר ואני פשוט לא יכול לשחרר מהבחורה הזאת.

גם אם אני אכעס וארצה להרוג מישהו היא תגרום לי לחייך ולהרגע. אני פשוט אוהב אותה בצורה הכי יפה שיש.
____________________________________
״איך היא נראתה?״ אני שואל את דולורס בעדינות שאני יושב ליד מיטתה והיא ערה לגמרי. באמצע לשתות שוקו שכפיר ירד לבית קפה להביא לה.

״מדהים און, היא נראתה מדהים״ דולורס עונה באנחת רוגע ושמחה, ״היא נתנה לי כל כך הרבה כוח. אולי לא נפרדתי ממנה אבל בטח זאת לא תהיי הפעם האחרונה שאפגוש אותה״ היא אומרת וקורעת לעברי

״שלא תעזי לדבר ככה דולורס תזהרי ממני״ אני מאיים בקול קשוח מתוך דאגה, דולורס מצחקקת על דבריי ואני מתיישב חזרה רגוע על הכורסא.

״און״ דולורס לוחשת בשקט שאנחנו צופים בבובספוג שנמצא בטלויזיה הקטנה בחדר ואנחנו מחזיקים ידיים שהיא על המיטה ואני על הכסא ליד

אני מסובב את ראשי אליה ומבין שהיא מסתכלת עליי, נותן לה את כל הזמן שבעולם לא להלחיץ אותה. ״היא נראתה מהממת היא הייתה זוהרת בצדי גופה שלווה ואוהבת״ דולורס אומרת מחוייכת מוזילה דמעות

״אני מתגעגעת אליה, כל כך רציתי להשאר שם איתה ביחד אבל היא אמרה לי שזה לא הזמן שלי ואני צריכה לחזור״ קולה נשמע שבור ושקט מהרגיל

״סליחה שכמעט ויתרתי ולא נלחמתי לחזור אלייך און, סליחה״ היא פורצת בבכי ומנגבת את דמעותיה בעדינות.

״הכל בסדר דולורס בסוף חזרת אליי ואני אשמור אלייך אני נשבע לך שאני כאן בשבילך תמיד ואני לא אעזוב אותך יותר לעולם״ אני אומר לה בביטחון קם לעברה ומחזיק בפרצופה העדין מוחה את דמעותיה עם אגודלי.

היא מהנהנת אליי בחיוך שבור ומכניסה אותי ליד מיטתה, אני לא יכול להסתכל על כל המכשירים המחוברים לגופה זה מכניס בי פחד מסוים. מזכיר לי את אמא שלי מחוברת למכשירים האלה.

ואני נזכר שהספדתי את אימי והיא נראתה לידי דוממת ושלווה, נמצאת במנוחת עולמים כזאת שלא תהיה אפשרות להעיר אותה ובאותה עת עולה התמונה של דולורס

שוכבת במיטה בחדר טיפול נמרץ מחוסרת הכרה בין החיים למוות, שלווה ודוממת נראה שהיא נמצאת במנוחת עולמים ושאי אפשר להעיר אותה. וייתכן שאמא שלי שבאמת לא קמה חזרה לחיים החזירה חזרה את אחותי הקטנה.

הלב שלי שלם ואני רגוע.

שנינו שוכבים במיטת החולה של דולורס מתחת לשמיכה שכפיר דאג להביא לה מהבית מנסה להתרכז בה ובתכנית ולא במה שנמצא סביבנו.

״היא בגן עדן והיא מלאך כמו שהיא הייתה בחיים שלה״ דולורס לוחשת ומחזקת את אחיזתה בידי, אני מעביר את עייני אל ידנו המחוברות ואז אל פניה, אנחנו מסתכלים זה על זה ויודעים שאין דבר שיוכל לנצח את השנאה כלפי אבא שלנו.

היא מחזירה את ראשה לכיוון הטלויזיה ואני מרשה לעצמי להוזיל דמעה. כזאת שאין לה פירוש אבל יש בתוכה הרבה מילים.