מנקודת מבטם- ספר וואנשוטים

מוביל המזחלת

רוחות עזות הצליפו בנו ופתיתי שלג קפואים נחתו על גופנו וכיסו את פרוותנו, הלבנה ממילא.

צלצולי הכנסייה נשמעו מרחוק וכבר היה אפשר לראות את אורותיה. מנהיג הלהקה נהם עלינו ואנחנו האצנו את צעדינו כדי להגיע אליה לפני שהסערה תתחזק עוד יותר.

מספר ימים לפני כן נקלענו לסופה נוראית, כשבן האדם שנסע במזחלת עוד היה איתנו. עכשיו אנחנו לבד. לא באמת לבד כי אנחנו להקה, אבל בן-האדם שטיפל בנו איננו כאן עוד.

אנחנו לא התייאשנו מלחפש אותו, אנחנו יודעים שהוא נמצא שם היכנשהו, מחכה לנו עם קופסת חטיפים ויד מלטפת. לא נעצור עד שנמצא אותו.

שריקת הרוח ויבבה פתאומית של ריילו העירו אותי ממחשבותיי. ריילו הוא אחי ואנחנו היחידים ששרדו מההמלטה שלנו. אנחנו חלק מלהקה של כלבי האסקי גזעיים שנועדו למשוך את המזחלת של הנוסע שלנו. האנס תמיד בא אלינו עם חיוך רחב שמאיר את פרצופו וגורם לו להראות כמו השמש, הריח שלו... כמו עוגיית ג'ינג'ר טרייה שיצאה מהתנור, שיערו בצבע ג'ינג'י מאפיר שנראה כעמוד בוער על ראשו, כל חלק בו היה מלא טוב ושמחה. האנס בכלל לא הכה בנו כמו מובילי המזחלת האחרים ותמיד נהג בנו בלבביות מלאת אהבה. בקרוב אוכל לראותו שוב...

לפתע שמעתי רעש של גושי קרח ושלג מתנגשים ומתנפצים, מפולת שלגים, הבנתי.

מפולות שלגים הן נדירות מאוד באזור הזה, נטול ההרים, אבל כשיש מפולת שלגים היא מתרחשת באופן בלתי צפוי ומכה באגרופה הקפוא בחוזקה.

התחלתי לרוץ, מסביבי ראיתי את שאר הלהקה שלי, מנסים לברוח ממלכודת המוות האכזרית ונטולת הרחם ההולכת ומתקרבת.

העולם החשיך פתאום והרגשתי את הקור הקפוא עוטף אותי.

התעוררתי לקול יבבותיו של ריילו, הוא הצליח להוציא אותי מהשלג.

הסתכלתי סביבי, נותרנו רק כחצי מהלהקה, השאר כנראה ברחו או נלכדו מתחת לשלג.

לא היה זמן להתאבל עליהם או להתאושש לאיטנו מההלם. היינו חייבים להמשיך, למצוא אותו, למצוא את האנס.

הסופה החלה להירגע והרוחות נחלשו.

אנקת כאב ויגון נשמעה מאחוריי. כאשר הסתובבתי לאחור כדי לגלות מה פשר הקול ראיתי את ריילו שוכב על הקרקע ולצידו דמות מכוסה בשלג.

ריילו יילל שוב ושוב בצער ועצב עמוקים, יללות מלאת רגש שמעולם לא שמעתי ממנו.

התקרבתי אליו בחשש וזיהיתי שהדמות שעליה כנראה מעד היא של אדם. הפכתי אותה בזהירות עם חוטמי הרטוב והלח וראיתי מולי פנים חיוורות ששיער ג'ינג'י אפרפר עוטף אותן.

בהיתי בפניו של מי שאהב אותי, של מי שגידל אותי כל חיי מהשנייה בה יצאתי לעולם,

בידיו השמוטות והרפויות שליטפו אותי כל בוקר והגישו לי חטיפים,

ברגליו הפרושות והקפואות שסביבן קיפצתי בכל פעם כשחזר הביתה,

פניו היו אטומות, קפואות, נטולות כל הבעה, כאילו רוח החיים נשאבה מהם.

ואולי זה באמת מה שקרה?

הבנתי שליבו חדל מלפעום כבר לפני כמה דקות.

הייתי יכול להציל אותו, חשבתי, אם רק הייתי יותר מהיר... אם רק הייתי יותר חזק...

ייללתי אל שמי הלילה, יללה מלאת רגש אשר עצב, כעס ויגון התערבבו בתוכה וזעקו אל השמיים זרועי הכוכבים.

נשכבתי על בטנו של האנס והתאבלתי על גורלו.

על מה חשב כששכב כאן ברגעיו האחרונים? האם הופעתי במחשבותיו? מה הרגיש כששכב כאן בשלג, לבדו? עכשיו זה כבר לא משנה כי הוא איננו ואני לא יכול לעשות למענו שום דבר, אני לא יכול לעשות כלום כדי להציל אותו.