סיפורים מנחמים לשדים צעירים

פרק ראשון- :)

היי שדים יקרים שלי, את הסיפור הזה כתבתי על סיוט מופלא ומרגש במיוחד שהיה לי. סיוט שלעולם לא אשכח.

היי, אני יעל, או לפחות הייתי יעל, מתתי בגיל 24 ב13 לאוגוסט שנת 1962.

טיפול פסיכולוגי 12.8.1962:

ד''ר רות: "שלום יעל, אני הפסיכולוגית שלך ד''ר שירלי רות. תוכלי לספר לי מדוע הגעת אלי?"
יעל:"כן, אז... אני פה עקב אירועים משונים שקרו לי במהלך השבוע, כולם אומרים לי שאני הוזה הכל, אבל... זה פשוט מרגיש אמיתי מידי בשביל להיות מזוייף" אמרתי ברעד.
ד''ר רות:"תרצי להתחיל בלספר לי על האירועים הללו..?"
היא רוצה לשמוע על מה שקרה הא?! נראה אם היא תאמין לי. או שהיא עיוורת, ממש כמו כולם, לא מסוגלת לראות מבעד לאשליות שמאכילים אותנו בהן "שדים הם אינם אמיתיים אילו סתם סיפורים מטופשים" אף אדם לא באמת יודע כלום על העולם הזה והוא ממש לא שייך לבני האדם.

"כמובן" השבתי לד''ר רות. "זה התחיל לפני שבוע בערך, ישבתי בסלון ביתי לבד. לגמרי לבד,  שתחלתי להרגיש מן...עקצוץ כזה בעורף, המלוּוה בקולות טפטופים כמו טיפות מים הנורות לכיור מפי ברז דולף. שניות ספורות לאחר מכן, הרגשתי את טמפרטורת החדר יורדת עוד ועוד ו..את יודעת, עכשיו רק אוגוסט. כבר ברגע זה יכולתי להרגיש את נוכחותו...ממש שם, איתי בחדר.
לא ידעתי אם אני מאבדת את זה לגמרי או שסתם צפיתי ביותר מידי סרטי אימה, אבל, זה הרגיש כל כך אמיתי, כאילו אני יכולה ממש להרגיש את נשימותיו הנורות על עורפי בכבדות.

האורות התעמעמו וגופי קפא במקומו, ראיתי את מה שלעולם לא אשכח.
זה היה מן דבר כמעט אנושי, לא ברור, אבל מה שבטוח, מרושע.
אני יודעת איך זה נשמע דוקטור, כאילו אני משוגעת לגמרי, אבל, אני יכולה להישבע שזה קרה, זה היה הרגע שבו ראיתי אותו בקצה המסדרון בביתי בחשכה צץ מן חיוך מזעזע חושף שיניים ומבשר רעות. והעיניים האלה, עיניים שחורות וגדולות שחודרות לתוך נשמתי. ליבי עצר, הוא דיבר אליי, אבל לא במילים, הוא פשוט חרט במוחי תמונות שלי תלויה מעץ האלון הגבוה ביותר בחצר ביתי או חרט את מילותיו במוחי "זהו יומך האחרון".
תוך שניות ספורות הכל חזר לקדמותו ועדיין יכלתי להרגיש את מילותיו נחרטות במוחי, לחוות את התמונות המטרידות שחרט במוחי, לראותו כל פעם שאני ממצמצת או עוצמת עיניים ולהרגיש את הריק שיש בתוכי שהוא מגיע, אני פשוט לא מרגישה דבר מלבד פחד, פחד טהור בשילוב של אימה זעזוע ומן ריקבון נוראי שמתפתח עמוק בתוך עמקי נשמתי.
ד''ר רות לא הוציאה הגה מפיה. היא הייתה מזועזעת מכדי לדבר. ופשוט ישבה שם ובהתה בי בהלם מוחלט במשך מספר דקות עד שהצליחה להתרכז שוב ואמרה "טוב, יעל...אני ממליצה לך לאסוף תופס אבחון של הזיות, חרדה, פיצול אישיות ואני חושבת שאת אולי פסיכופתית. עכשיו, אני מבינה איך זה נשמע, אבל זה לא חייב להיות דבר כל כך רע "
וואו. אלו מחלות רבות ממה שעלה בדעתי, כמובן שאינני נושאת באף אחת מהן אבל ד''ר רות לא האמינה אף לא למילה שיצאה מפי. כמובן שאפילו היא חושבת שאני משוגעת לגמרי.

הגעתי הביתה לדירה בעלת שלושת החדרים שלי. הקירות מקושטים בטפט מיושן, המעוטר בציורים של פרחי בר יפהפיים ובחדר השינה מוצב שעון גדול ורועש. בבית השימוש הרצפה משובצת ויש עובש על התקרה וחלודה על הכיור והאמבטיה. הנחתי את חפציי במקומם והתישבתי בסלון ביתי. התחלתי למלא את טפסי האבחון. השאלות היו מטופשות למדי ולא מזכירות דבר ממה שסיפרתי לד''ר רות. מה שרק מוכיח, כמה היא חושבת שכל הדברים שסיפרתי לה, הם שטויות מוחלטות, טיפוסי.
הלילה הגיע בחשכה מוחלטת, זהו היה לילה אפל וחשוך במיוחד, כאשר הסתכלתי בחלון חדרי, היה ניתן לראות, את הירח המלא, צץ בין ענני הסערה העבים. ניסיתי להירדם, נכשלתי.

13.8.1962:

נאנחתי בעודי שוכבת במיטה הזוגית שלי לאחר נסיונות כושלים להירדם. הסתכלתי בשעון הגדול והרועש שבחדרי, השעה הייתה שלוש לפנות בוקר. הגשם דפק בחוזקה על חלון חדרי ולמרות שרק אוגוסט עכשיו, היה כל כך קר, שזה כמעט הרגיש כאילו החדר מתקרר יותר ויותר. הגרון שלי התייבש לגמרי אז קמתי מהמיטה והלכתי למטבח ביתי, במטרה לשתות כוס מים. לקחתי כוס חרסינה קטנה, פתחתי את ברז הכיור ומילאתי את כוס החרסינה במים. החזקתי את כוס המים בידי והלכתי לכיוון חדר השינה שלי. צעדתי במזדרון הקצר שמחבר בין חדרי לבין המטבח, הסלון ובית השימוש. הגעתי לאמצע המזדרון ששמתי לב שיש מישהו במיטה שלי, יש מישהו שיושב על המיטה שלי. הוא היה בדמות של מין צל שחור ומוצק וגבו היה מופנה אלי, כך שפניו היו מופנות לחלון חדרי. קפאתי במקום, יכלתי לשמוע את הלב שלי דופק ואת הנשימה שלי נהיית כבדה יותר ויותר. הצל הסתובב ויכלתי לראות את הפנים שלו זה היה הוא, הוא הרי אמר לי שזה יומי האחרון אבל החיוך המחריד הזה והעיניים הרצחניות הללו, שתמיד מחכות לי בחשכה. הוא קם והתקרב אליי. הראש שלי הסתובב, הצל לחש לי דברים באוזן חרט תמונות במוחי, ראיתי את עצמי מתה בכל כך הרבה דרכים שונות ואז בשניה הכל הפסיק, רק ש...מצאתי את עצמי עומדת על הענף הגבוהה ביותר של עץ האלון הגבוהה בחצר ביתי, עם חבל על הצוואר. הראש שלי הסתחרר יותר ויותר, נבהלתי אך לא יכלתי להגיב, לא יכלתי לזוז. לפתע פניו הופיעו ממש מול הפנים שלי.לא ידעתי איך להגיב, נבהלתי על כך שקפצתי מעץ האלון, קפצתי מעץ האלון.
אז... אני מניחה שהוא צדק. ראיתי את עצמי תלויה בדיוק איך שהוא הראה לי בראשי ופה הכל נגמר. אז...היי, אני יעל או שלפחות הייתי יעל.

לילה טוב שדים קטנים שלי, מקווה שאהבתם את הסיפור ותצטרפו אלי לשעת הסיפור הבאה.
עד אז, תמשיכו לפחד...ולהפחיד;)