אושר בכאב

פרק 49. תנופה.

נקודת מבט און:

״אני לא רואה כלום ואת״ אני לוחש למשי
״אני גם לא רואה כלום, אולי נדליק פנס״
״וואו מה זה המרתף הזה״ משי לוחשת בפליאה אחרי שהדלקנו פנס, ״לא יודע ויש לי הרגשה שאני גם לא רוצה לדעת״

אנחנו מתקדמים במסדרון הצר והחשוך שנמצא במרתף בניין ישן ונטוש, כאן רוב הסיכויים שאבא שלי מסתחרר ומאמן את חייליו בתקווה להשתלט על ניו יורק

״חכה רגע״ משי לוחשת בפחד ותופסת בזרועי, אני נעמד מולה בשקט מחכה שתבין למה נעצרה. ״אתה מריח את זה״ היא שואלת בפליאה וחיוך מוזר מופיע על פניה

״מריח מה״ אני מיישר את מבטי אליה אחרי שסרקתי את שני צידי המסדרון ושואל, ״לא יודעת ריח מוזר כאילו משהו מת פה״ משי מוסיפה בלחש ומרחרחת את סביבתה

״זה בא בכלל משם״ היא אומרת ומסתובבת לכיוון הצד ממנו נכנסנו, ״אין סיכוי משי היינו שם הרגע״ אני אומרת ומחזיק אותה שניה לפני שהיא מתחילה לצעוד חזרה אל עבר הכניסה
״און״ היא מלמלת את שמי בשקט ומתחילה להתנשף בצורה מוזרה

״כן משי״ אני שואל לשמה ומסתכל עליה בבלבול, ״סתכל לכאן״ היא לוחשת בלחץ ומכוונת את הפנס שלה כלפי הרצפה שמתחתינו.

פאק.

״איכס אני לא מאמינה״ היא כמעט וצועקת אוטמת את אפה
״שששששש״ אני ממהר להשתיק אותה שגם אני כמעט צועק את השקט עקב חמש הגופות הנמצאות בצידי המסדרון
״נכנסים״ קולה של משי נשמע בשאלה אחרי כמה דקות שאנחנו בוהים בגופות, אני מסתובב ומכוון את הפנס לצד החשוך שאליו אנחנו צריכים להמשיך ללכת

״נכנסים״ אני מוסיף כפקודה לא משנה כמה אני מת מפחד.
ככל שאנחנו נכנסים יותר לתוך החשכה ככה ידינו המשולבות מתהדקות יותר אחד בשניה

חדר גדול מתגלה מולנו. גובה הקירות כמעט בלתי נגמר
ורוחב חלל החדר עצום, כמוהו החושך והריח המחניק
״איפה אנחנו?״ משי שואלת ואני נרתע שאני מזהה גוף שחור מגיע לכיוונינו

״שקט!״ אני לוחש בכעס ומנער את ידה שתבחין במה שאני רואה, ״אווו מה״ היא לוחשת כאובה מהניעור

צרחה נשמעת בחלל החדר והגוף הלא מזוהה שהיה מולי נעלם כלא היה, ״עכשיו משי״ אני פוקד ותופס את ידה מתחילים לרוץ לתוך החושך

״תטעני את האקדח שלך ותהיה מוכנה לכל תרחיש נראלי אבא שלי כאן״ אני מלמל בין ההתנשפויות בריצה על המדרגות לקומה השניה

״טוב עכשיו תשמעי להוראות שלי״ אני מוסיף שאנחנו מגיעים לכניסת הקומה השניה, ״משי״ אני לוחש לשמה בלחץ כי לא מתאים לה לא לענות

מסובב את ראשי ומשי לא נמצאת מאחוריי. הגוף שלי נכנס למצב של לחץ מגונן ״פאק משי זה לא הזמן המתאים לשחק״
אני מגמגם בפחד, צרחה נוספת נשמעת מהקומה בה אני נמצא ואני יודע שאני לא יכול לחשוף את עצמי