האלוהות והאלמוות נפגשים

פרק 1

"לונה, קומי."
היה זה המשפט הראשון ששמעה לונה בתחילת היום הגורלי ההוא.
היא התעוררה, מיצמצה כדי לסלק את קורי השינה וראתה מעליה את ג'ודי, אחת הציידות.
ג'ודי כבר הייתה לבושה, הקשת ואשפת החצים על כתפה, סכיני הציד בנדנם. שערה השחור של ג'ודי היה קלוע לשתי צמות גדולות שנמתחו על ראשה ונפגשו בחלקו האחורי, ושאר השיער קלוע לצמות קטנות. התסרוקת הרגילה שלה. עורה הכהה ניצנץ מזיעה קלה, ועיניה השחורות היו רגועות ושלוות. לונה התיישבה.
"לאן אנחנו הולכות היום?" שאלה בקול מנומנם. היא התקדמה לעבר בגדיה, והחלה להתפשט. לא הייתה לה בעיה שג'ודי תסתכל. כל הציידות היו ביחד כל הזמן, וזה לא שהן לא ראו אחת את השנייה עירומות, בהתחשב בזה שהתקלחה יחדיו. היא לבשה את הג'ינס השחור שלה, הסוודר האפור, המעיל הכסוף והמגפיים הגבוהות הכסופות שבהם שמה כמה סכינים. היא לקחה את כלי נשקה בעוד ג'ודי דיווחה לה.
"אנחנו הולכות לצוד לא כל כך רחוק מכאן, בהרים, בערך ליד סיאטל. אנחנו יוצאות בתחילת הצהריים."
לונה הנהנה בעודה מכניסה את הסכינים לנדניהם, ומסדרת את אשפת החצים והקשת על גבה.
"ארוחת בוקר?" שאלה אותה ג'ודי.
"בהחלט." אמרה לונה. הן פילסו את דרכן לכיוון פתח האוהל, שאומנם לא היה רחוק כל כך אבל היו עוד כמה וכמה בנות באוהל שפיטפטו בעודן מחליפות בגדים ומתארגנות לעוד יום ציד.
לונה חייכה לעבר כולן, וכשיצאה החוצה שאפה עמוק את האוויר הקר של המקום וחייכה. היא עצמה את עיניה החומות, שהיו כעיני אמה, והרגישה את שערה הבלונדיני, שהגיע קצת מתחת לכתפיה והיה מתולתל, צבוע בחלקו התחתון בגווני ירוק של צמחים, מתבדר ברוח הקרירה. היא הריחה את ריח הצמחים והעצים, והפרחים המתוקים, ואז פקחה את עיניה והמשיכה ללכת ברחבי המחנה של הציידות אחרי ג'ודי.

הן נכנסו לאוהל גדול מהאחרים, שבו היה שולחן ארוך שלידו ישבו כל הציידות, אוכלות ארוחת בוקר.
"היי," אמרה לונה ופיהקה כשהתיישבה בין הציידות. היא לקחה לעצמה אוכל והחלה לאכול.
"היי," ענה לה קול מנומנם. הייתה זאת קרוליין, אחת הציידות. היה לה שיער שטני ועיניים ירוקות, והיא הצטרפה כשהייתה בת 16, כך שהייתה תקועה בגוף של נערה מתבגרת בת 16, למרות שהייתה כבר בת לפחות כמה עשרות שנים. היא הצטרפה לציידות אחרי שאביה הכה אותה וניסה למכור אותה ללורד בריטי עשיר. היא ברחה, וארטמיס מצאה אותה, מקבלת אותה בברכה לציידות.
היא חייכה חיוך חצי ישן לעבר לונה ובלעה את מה שאכלה באותו רגע.
"שמעתן שהיום אנחנו הולכות לצוד להקה שלמה של מפלצות?״ אמרה ג'וליה בהתלהבות. שערה היה חום, ועיניה שחורות. היא הייתה בת 12 כשהצטרפה, בתקופת האמפרייה הרומאית. בואו נגיד... שבתקופה הזאת לא התייחסו טוב לנשים.
"באמת?" שאלה קרוליין בהתלהבות, מבטאה הבריטי בולט. "איזה?"
"אמפוזות, אני חושבת." ענתה ג'וליה.
"מגניב," אמרה לונה. "אני שונאת אמפוזות. מתחשק לי למעוך כמה אדיוטיות מתיפיפות היום."
"ציידות." נשמע קולה המהדהד של ארטמיס. ארטמיס עמדה בראש השולחן, לבושה במכנסיים שחורים וטוניקה כסופה. היא הייתה בגוף החביב עליה, של הילדה בת השתיים עשרה, ושערה היה אסוף בשני צמות דג מחוברות בקצה. היא הביטה בחבורת הציד שלה במבט שלו ורציני. כל הציידות הרכינו את ראשיהן בכבוד.
״היום אנחנו הולכות לצוד אמפוזות, שמטילות אימה על העירייה פורקס וסביבתה כבר כמה זמן. הן הספיקו להרוג כבר חמישה נערות צעירות, ולשתות את דמם של שלושה נערים.״ אמרה ארטמיס. לונה הרכינה את ראשה. חמישה נערות ושלושה נערים. חמישה נערות ושלושה נערים שלא יזכו לחיות את חייהן וחייהם.
״אני מבקשת מכן להיזהר. בפורקס ובשמורת לה-פוש יש יצורים... מסוכנים, שאני מעדיפה שלא תתקלו בהם. אני אנסה להרחיק את הציד מאזור המחייה שלהם, אך יכול להיות שהוא יגלוש לשם. לכן אני מבקשת מכל אחת מכן להיות זהירה. אני לא רוצה לאבד מישהי מכן.״
״הגבירה,״ אמרה קרוליין, ״אם היצורים מסוכנים, למה אנחנו לא צדות אותם?״
״היצורים לא מהווים סיכון לבני התמותה.״ אמרה הגבירה ארטמיס. ״חלק מהם אפילו מגנים עליהם. אין צורך לחסל אותם.״ אמרה, ואז הוסיפה, ״אבל אם אי פעם הם יפנו אל בני תמותה או חצויים בתוקפנות, אנחנו נחזור לכאן. ונחסל אותם.״

כמה שעות לאחר מכן, המחנה היה כבר מקופל, וכל הציידות היו מוכנות לציד.
לונה חיכתה להוראה לצאת לדרך, ובנתיים טיפלה ביער. היא עזרה לעצים חולים בעזרת הכוחות שלה, שתלה והצמיחה צמחים ופרחים חדשים, עזרה לדשא בקרחת היער לצמוח והביאה לסנאי שראתה רץ ביער כמה אגוזים.
״ממש ילדת טבע את,״ צחקה ג׳ודי. לונה גילגלה את עיניה.
״אמא שלי היא דמטר. אני אמורה לשנוא את הטבע?״ שאלה אותה בגיחוך.
״לא, אבל קצת קשה לי לראות את כל האהבה שלך לטבע בהתחשב בכך שאני בת ארס. אנחנו אוהבים להילחם ולהרוס, לא להצמיח ולטפל.״
״זה שאת הבת של אל המלחמה, זה לא אומר שאת חייבת להיות כמוהו.״ אמרה לונה בשקט.
״אני יודעת, לו.״ אמרה לה.
״ציידות!״ נשמע קולה של ארטמיס. ״לדרך.״
והן יצאו.
לאחר כמה שעות הן הגיעו אל קבוצת האמפוזות. הן השתופפו כמה עשרות מטרים מהן, צופות בקבוצה ומתכננות אסטרטגיה.
ג׳וליה שרקה. ״זה הולך להיות כל כך כיף,״ היא אמרה. ״תראו כמה אמפוזות יש כאן!!״
בקרחת היער שמולן הייתה חבורה של כעשרים אמפוזות, כולן בצורתן המוסוות בעירפול. לונה רצתה לגלגל את עיניה ולתקוע להן חץ בראש כשראתה כמה מהן מפטפטות ומשייפות ציפורניים כמו חבורת פרחות תיכוניסטיות.
״פאקצות.״ מילמלה לונה.
תאליה גרייס, מנהיגת הציידות ובת זאוס חילקה הוראות לכולן. עד מהרה כולן היו בעמדות ומוכנות לקרב.
תאליה סימנה להן באצבעות מתי לצאת.
אחת, אמרה בלי קול והרימה אצבע. לונה נדרכה ואחזה בחוזקה בסכיני הציד שלה.
שתיים. עוד אצבע הורמה באוויר.
״שלוש!״ שאגה תאליה.
הן הסתערו, חלקן בסכינים שלופות וחלקן בחצים דרוכים בקשת. למשך כמה זמן הלך להן טוב. לונה דקרה, שיספה, ירתה חצים ומחצה אמפוזות עם צמחים. אבל אז היא נתקלה באמפוזה לוחמנית במיוחד. היא כנראה הייתה ותיקה ומאומנת היטב, והיא נלחמה כמו, ובכן, שדה.
בשלב מוקדם מאוד בקרב האמפוזות שינו את צורתן לצורה המקורית, ועכשיו האמפוזה שהייתה מקודם ג׳ינג׳ית עם עיניים חומות נעצה בה את עיניה האדומות והרצחניות. לונה ניסתה לשסף את בטנה של האמפוזה, אך זו זזה אחורה. האמפוזה נעלמה בפיצוץ אש, ולונה הרימה את ידיה כמגוננת על ראשה. הצמחים סביבה צמחו במהירות וחסמו את פיצוץ האש. היא ראתה את האמפוזה בורחת בריצה לעומק היער, בצורתה האנושית.
״עכשיו עצבנת אותי,״ נהמה, ורצה אחריה.
***
זהו הסיפור השני שאני מפרסמת בוואטפד. אני מאוד מקווה שתאהבו אותו.
קריאה נעימה!