רגליי התרשלו זו בזו ונפלתי ארצה.
אני לא מאמינה.
יכלתי להמשיך, אני יודעת שיכלתי, אבל רגליי סבכו זו בזו בגלל טעות קטנטנה לא בגלל חוסר כוח.
הוא חייך חיוך ניצחון ויודע כול.
״נכשלת כבר בהתחלה. את מוזמנת לקחת את הדברים שלך ולחזור לאבוש.״ הוא אמר בטון שאינו משתמע לשתי פנים.
הקמתי את עצמי בזריזות מהחול ורצתי אליו.
״אתה לא מבין, זה לא היה מחוסר כוח!״ תחנתי אליו והשתדלתי מאוד לא לתפוס את חולצתו ולנער אותו.
״אני מתנצל יקירתי, אך נכשלת. לא אסכים שתהיי חלק מהשורה.״ הוא אמר בחצי חיוך.
״תן לי עוד הזדמנות אחת. אחת. אני אוכיח לך שאני יכולה!״
״אני בטוחה שאם הייתי גבר היית נותן לי את ההזדמנות הזאת.״
הוא נשף אוויר בזעף והסתובב ללכת.
זינקתי לעברו ותפסתי בחולצתו.
״אל תסתובב כשאני מדברת איתך!״ צעקתי בזעם וטפחתי באגרופים על כתפו.
הוא נעצר, סובב את ראשו ורק אז את גופו.
הוא הביט בי ארוכות והיה נדמה שזה נמשך שעות.
את כזאת מטומטמת לארה. כזאת מטומטמת.
נחיריו התנפחו בכעס והוא שאף נשימה ארוכה.
״אין לך גבולות.״ ״ילדה חצופה.״ הוא אמר בשקט והמשיך להביט בי.
גובהו התנשא מעליי בשלושה ראשים לפחות כשהוא הזדקף.
הרגשתי מאוימת.
היינו לבד באמצע מה שנראה כמו מדבר, הוא יכול להרוג אותי כאן ועכשיו אם ירצה.
הוא עשה צעד אחד לקראתי ועם זאת לקחתי צעד אחורה.
״אל תזוזי.״ הוא פקד, והרגשתי את הכעס בקולו.
הקשבתי לפקודתו. לא רציתי להכעיס אותו יותר.
הוא קירב את פניו לשלי. ״יש לך הזדמנות אחרונה.״
הוא הביט בשעון שלי. ״רוץ.״
התחלתי את המשימה הקודמת שהייתה לי ונכשלתי בה והייתי יותר מנחושה לא לוותר.
שוב, עבר עשר דקות. עשרים. שלושים.
רגליי החלו לקרוס שוב פעם אך איפסתי את ראשי ואזרתי כוחות מחודשים.
עוד חמש דקות עברו. עוד חמש.
״עצרי.״ המילה שכלכך חיכיתי לשמוע סוף סוף נשמעה.
הפלתי את השק מידיי אך לא נפלתי ארצה. לא רציתי להיראות חלשה.
״רדי לשלושים.״
מילאתי אחר פקודתו והחלתי לבצע שכיבות סמיכה.
לא היו לי כוחות ברגליים והרגשתי שאני עומדת להתמוטט אבל נלחמתי בעצמי.
״עוד חמש עשרה לארה. את בטוחה שתצליחי? את יכולה בכל רגע לחזור לאבוש שיקנה לך בגדים שישכיחו לך את הכאב.״ הוא מילמל מהצד וזה נתן לי יותר דרייב להמשיך.
נתקפתי אדרנלין.
ביצעתי את ה שכיבות סמיכה האחרונות במהירות וסיימתי.
התכוונתי להתרומם אך הוא עצר אותי. ״עוד עשר.״ הרמתי את ראשי אליו והבטתי בו במבט לא מובן.
״קדימה.״ הוא פקד.
אחד. שתיים. שלוש. אני בקושי מצליחה.
״ידעתי שלא תצליחי.״
ארבע. חמש. שש. שבע.
האחרונים יהיו לי קשים אני כבר לא מרגישה את הידיים.
״בחורות לא יכולות להיות לוחמות.״
שמונה. תשע.
נלחמתי בצורך להישכב על הרצפה ולתת לעצמי להתמוטט.
עשר.
סוף. סוף.
״עוד חמש לארה.״ פלטתי אנחת ייאוש שתוביל לבכי ברגעים הקרובים.
תזכרי את המטרה שלך. ידעת מהתחלה שלא ייקחו אותך ברצינות. תזכרי מה את שווה.
סיימתי את החמש שכיבות סמיכה שהוא ביקש ולמזלי הוא לא ביקש עוד.
״שלוש דקות מנוחה.״ עוד שנייה בכיתי מאושר.
הוא לא הפסיק לבחון אותי.
״אני צריכה מים.״
הוא זרק אלי בקבוק מים קרים ושתיתי ממנו עד הטיפה האחרונה.
״ממשיכים.״ הוא זרק לאוויר.
״אבל לא הסתיים השלוש דקות.״ אמרתי בחוסר הבנה.
״לא תמיד תישארי באזור נוחות שלך, אין לדעת מה יקרה.״
הוא הסתובב והלך לכיוון אחר.
ראיתי מסביב עמוד של מתח.
״תעשי את המקסימום מתח שלך. אני רוצה שתקרעי את השריר שלך.״
קפצתי על המתח והתחלתי לבצע.
המקסימום שלי זה חמש עשרה.
כשהגעתי לחזרה הארבע עשרה התחיל להיות לי קשה, אבל רציתי להראות לו אחרת והאגו שלי היה גדול מדי בשביל לוותר עכשיו.
חידשתי כוחות והמשכתי לבצע עד שהגעתי לעשרים ואחת חזרות, ולא יכלתי יותר.
חזרתי בקפיצה חזרה לקרקע ונתקלתי בעיניו הבוחנות של אנדרה.
״תעשי עוד חמש.״
״אני לא...״ , ״את יכולה.״ הוא קטע אותי .
שמרתי על קור רוח וקפצתי בחזרה על המתח.
ביצעתי את חמשת החזרות האחרונות בקושי אבל לבסוף צלחתי.
YOU ARE READING
לוחמת
Lãng mạn״אם אתה כלכך בטוח שלא אצליח , מה זה משנה לך לתת לי לנסות?״ שאלתי בהתגרות. הוא גיחך והושיט יד לעברי. מאינסטינקט חסמתי עם ידי את ידו. הוא הביט בידי בחיוך. ״את חושבת שיש לך את מה שדרוש כדי להיות לוחמת יקירתי?״ הוא שאל בזלזול. חייכתי, ״אני בטוחה שיש לי...
