אושר בכאב

פרק 60. הסוף של ההתחלה.

❤️מראש סליחה שהפרק סופר ארוך!❤️

ערפל, רעש של אלפי אנשים הצורחים בקולי קולות.
אני שוכבת על הרצפה מתנשמת בכבדות. המציאות למול עיניי מצטמצמת ואני מתחילה לראות שחור. הוא כאן ממש ממש כאן.

פחד מצמרר תוקף אותי וחום עוטף אותי. רק הוא. הוא הסיבה למה שקורה כאן.

*עשר שעות לפני*

נקודת דולורס:
אני לא זוכרת כלום מאמש, הכל מחוק מזכרוני. רק זוכרת את הכאב שחוויתי ואת זה שלא הפסקתי לבכות. זה עדיין בי עדיין קורה. אמיל כבר לא נמצא בחדר הוא יצא כנראה להתארגן לקראת החתונה.

הנוף מהחדר מראה גן גדול ויפיפה, הכל פורח ומואר מה שנוגד את מה שקורה כאן, אצלי. אני יושבת דקות ארוכות ובוהה באדישות בחלון ששמיכת הקיץ היחידה שמכסה את גופי.

״בוקר טוב״ קול צעיר ורענן נשמע מאחורי ואני ממהרת להדרך, ״היי אני אהיה המלווה שלך היום בחתונה בואי צריך להתארגן״ אישה נחמדה בסביבות גיל ה50 לחייה אומרת לי. היא נראת זורחת ומאירת פנים, חיוכה רחב וגורם להדבקות, גובהה הוא ממוצע לאישה, שיערה מעט מתולתל בצבע זהב, עיניה עגולות וגדולות בעיקר מנצנצות.

״בוקר טוב״ אני ממלמלת בחיוך לעברה ומיד קמה לשטוף את פניי.

שאני יוצאת מחדר המקלחת חדר השינה כבר לא נראה אותו הדבר. הכל מוכן ומאורגן, מעמדת האיפור ועד עמדת נעליי העקב. ״בואי שבי״ בחורה צעירה קוראת לעברי ומעוררת אותי, מסמנת לי להתיישב על הכיסא.

״לא הצגתי לך את עצמי, אני אמיליה״ האישה המובגרת ממקודם מציגה את עצמה לפניי, שהיא נעמדת מולי פרצופי נתקע בפניה ואף מזהה דבר.

היא כל כך דומה לדאבי. אישתו של אחי.

״נעים מאוד אמיליה״ אני אומרת בחיוך תמים ״איך את יודעת שאני מתחתנת?״ שאלתי אחרי כמה דקות בהתעוררות ממחשבותיי.
״בעלי, בעלי אמר לי שבתו מתחתנת והבנתי שלא מזמן אמך נפטרה אז רציתי לבוא ללוות אותך ביום המאושר של חייך״ אמיליה עונה ובדיוק עונדת את השרשרת על צווארה.
״אבא שלי? את אשתו של אבא שלי?״ אני שואלת בפליאה,
״כן״ אמיליה עונה ומסתבכת עם סגירת השרשרת, מסמנת למאפרת לעזור לה.

״את מוכנה?״ אמיליה שואלת בהתרגשות מעבר לדלת,
הלוואי והייתי מוכנה. אני עומדת בחדר האמבטיה מביטה בראי. שמלה לבנה עוטפת את גופי, נעליי עקב נחות על רגליי, האיפור, השיער והטכשיטים. הכל מראה מושלם. אני נראת מושלם. אבל היום הזה ללא ספק לא, משבועיים זה הפך לשעות בודדות, כולי מלאת תקווה שכפיר יגיע. שמשהו יקרה.

לא מרגישה מאושרת ואין על פרצופי שום חיוך, אפילו עצב משתקף דרך עיניי, ברגע אחד של ראש מוצף במחשבות אני מתקשה לנשום ורעידות קלות תוקפות אותי. הזיכרון של ליל אמש מכה בי.