הוא ישב על גדר האבן הנמוכה, מסתכל על העוברים והשבים, לוקח עוד שכטה מהסגריה שבידו. הסיגריות האלו... כבר לא מחממות את ליבו כמו פעם... ומבטי הרחמים מעיני האנשים שברחוב כבר לא ממלאים את ליבו בתחושת התקווה המאוסה שאולי, אולי, כן יתייחסו אליו באופן שווה.
הוא הביט מטה אל נעלי האדידס שלו שפעם היו חדשות, לבנות עם פסים כסף... והלשונית הגדולה הזו שהוא כל כך אהב... העיף מבט גם על המכנס הג'ינס הישן שלו ועל ידיו שנראו פתאום כל כך מוזנחות... היה נמאס לו מכל זה. לפחות פעם בחודש, מאז מה שקרה, הוא רוצה לעמוד ליד המראה ולומר לעצמו "תומר, תתאפס על עצמך!" הבעיה היחידה היא, שהמראה היחידה שהוא יכול להסתכל דרכה בלי שיחשדו בו שהוא מתכונן לגנוב מהחנות, נמצאת בביתו. וגם היא, כמו ליבו, נפשו, וגופו- מנופצת לאלף חתיכות קטנות.
הוא זוכר את הערב ההוא, שבו היא התנפצה... זה היה רק לפני חצי שנה- 8 חודשים, ועדיין, זה נראה כאילו עבר לפחות עשור ממתי שזה קרה..
היה משחק של בית"ר, הוא הזמין את כולם אליו, פעם ראשונה, כדי שיראו את המשחק של הקבוצה שהם, כולם, כל כך אהדו. הבית הקטן שלו היה מבולגן והוא עשה מאמץ גדול לסדר כל פינה בבית שלא כל כך ישימו לב שהבית שלו נורא קטן ביחס לבתים של כל בני שכבתו.. השעה הייתה שבע וחצי בערב, כשכולם התחילו להגיע, הם ישבו ואכלו וצחקו, והוא הרגיש שייך ונהנה..
המשחק התחיל... קצת קרוב למחצית, הוא שמע פתאום צעקות, הוא כל כך התפלל שלא יקרה כלום. לא עכשיו, לא פה, לא היום...
דלת ביתו נפתחה, ואביו, גדול ממדים כתמיד נכנס דרך הדלת, עצבני, כרגיל. הוא דיבר בפלאפון עם מישו, עצבני, צועק.
החברים שלו הסתכלו בו ובאביו חליפות, מבטי שאלה או יותר נכון, מבטי פחד בעיניהם.
"צאו מכאן" אמר אביו, בשקט, ואז צעק "כולכם!". כשאף אחד לא קם הוא תפס את בקבוק הקולה הקרוב וזרק אותו לעברו של תומר, הבקבוק החטיא, ובמקום תומר, התנפצה המראה.
תומר התרומם לאט, ומבט מאוכזב, עצוב, כועס, אומלל ועוד אלף ואחת דברים נבטו מעיניו. חבריו קמו בזה אחר זה, והלכו. תומר לקח את השלט בידו כיבה את הטלוויזיה והתיישב על הספה. אביו התיישב גם הוא. תומר הרים את מבטו, עיניו נפגשו באביו, יושב, ומתכתב עם מישהו בפלאפון, ואז, מרים את מבטו הישר לעיניו של תומר ואומר "הכבוד שלי מספיק רמוס גם ככה בשכונה הזו, אחרי שהתחתנתי עם אמך הטיפשה, אחרי שיצא לי ילד כמוך ואחרי שהאדם הנורמאלי היחידי במשפחה הזו, אחותך, החליטה לעזוב. שלא תעז להביא לפה שוב חברים, אתה מבין?" הוא אמר, ולא חיכה לתשובה, כנראה. ולכן, כשתומר אמר לו "תודה אבא, נתת לי עוד סיבה לשנוא אותך" אז אביו הרים שוב את עיניו והם היו מלאום עצבים. אבל הפעם, בניגוד לכל הפעמים הקודמות, תומר לא השפיל את עיניו. הוא הביט ישר לתוך עיניו של אביו ואמר לו שוב "תודה". ואז, קם, ויצא. והבטיח לעצמו שלעולם, לעולם, הוא לא הולך לפחד יותר מהאיש הזה שמתיימר להיות אביו.
