Dance Until It Hurts [L.S] // מתורגם

TEN

בוקר יום שלישי בא ואני לא הרגשתי את הגוף שלי מתחת לסדינים. זה היה כאילו החלק היחיד שתפקד בגוף שלי היה הראש שלי. כל השרירים שלי כאבו, לא הרגשתי את הרגליים, ורק רציתי להמשיך לישון.

״קום יפהפייה נרדמת.״ - אמרה אמילי תוך כדי ניעור כתפי.

״תני לי לישון, כלבה.״

״אין מצב. אתה חייב לבוא איתי לשיעור. שבוע הבא האודישנים. אתה לא יכול להתעצל עכשיו.״

״אבל אני ממש עייף.״

״באיזו שעה סיימת את השיעור אתמול?״

״בסביבות חצות, אני לא יודע. חזרתי והתקלחתי לפני השינה בגלל שהרחתי כל כך רע.״

״לעזאזל. הוא הרג אותך, נכון?״

״כן.״

״אבל זה עובד?״

״בנתיים היה רק שני שיעורים, אמ. זה לא קסם.״

״טוב, קדימה. אני לא רוצה לאחר.״

״לכי. אני רק צריך לישון.״ - אמרתי והטמנתי את ראשי על הכרית.

״מה הארי יגיד אם התלמיד האהוב עליו לא יופיע?״

״אני לא הפייבוריט שלו.״ - אמרתי, אבל למעשה עלו במוחי דבריו של הארי מאתמול.

׳אם תספיק לעשות שלושים עד סוף השבוע, אני אכניס אותך למפצח האגוזים בלי לעבור את האודישנים.׳

כן, אני לא יכול להתעצל עכשיו. לא אפ אני רוצה להראות לו שמגיע לי להיות בחברתו.

״בסדר, אני ער.״

———

זאין חזר לכיתה באותו בוקר, והוא היה מרוחק. הוא התחמק ממני כל הזמן. הוא נשאר רוב השיעור בחזית.

תודה לאל.

לא היה לי מצב רוח לדבר או לריב היום. הייתי מאוד עייף. כל האנרגיה שלי התרוקנה אתמול בלילה כשתרגלתי את הסיבובים המזויינים האלו.

מה שעדיין לא הבנתי נכון. הגעתי לעשרים וארבע, וזה היה הגבול שלי. אחרי זה רק החמרתי את זה. בניסיון האחרון הגעתי רק לארבע עשרה בלי למעוד, הייתי תשוש.

אבל בכל זאת לפי עיניו של הארי אתמול בלילה, הוא היה גאה. הוא לא מתכוון להגיד לי את זה. זה בטוח.

השיעור הקבוצתי היה רגיל באותו בוקר, עדיין הייתי בחלק האחורי של הכיתה, ניסיתי לשפר את הטכניקה שלי.

במהלך כל המרכז ניסיתי להמשיך לחשוב על התיקונים של הארי כל הזמן, מנסה לשפר את השורות שלי, הצעדים שלי, העמידה שלי.