"לאנדי היקרה,
חלף זמן מאז שדיברנו לאחרונה.
קרה המון.
אז קיבלתי היום את המכתב אם התקבלתי לפנימייה בניו יורק או לא.
עוד לא פתחתי אותה.
אני מחכה לארוחת הערב המשפחתית עם שתי פרוסות הלחם היחידות שנקבל בה.
אני במתח כי כשבאתי להיבחן בספורט ראיתי רק בנים אבל אני יודעת שאני הולכת להראות לבנים
שבנות שוות לבנים ואפשרי להגיד שהבנות קצת יותר טובות כי בנות 'שולטות'.
בקיצור בלונדון קר ואני גרה בכפר לא רחוק משם עם חמישים משפחות ובכל יום מביאים שלוש מאות פרוסות לחם ופעם בחודש גם ריבה וחמאה.
לא בגלל "הסבל" הזה שכולם קוראים לו אני רציתי להבחן לפנימייה.
נבחנתי כי חשבתי שיש לי סיכוי להראות מי אני ומה אני. וכמובן מאיפה באתי.
אז לסיכום רציתי להגיד שאם אתקבל אני אכתוב לך כמעט כל יום בכדי שתהיי בעניינים.
אז ביי אנדי,
בלה"
הגיעה ארוחת הערב. זהו אין יותר לחכות, צריך לפתוח מול כולם חד וחלק.
״סליחה אני רוצה לשתף אתכם למכתב שקיבלתי מ-NYCA." חיכיתי עד שיפסק הרעש "חיכיתי לארוחת הערב בכדי לפתוח לראשונה, בבקשה תשתקו" צרחתי ופתאום היה שקט ושלווה "תודה" פתחתי את המעטפה והתחלתי לקרוא את המכתב:
"לאיזבלה גארטי היקרה,
שמחנו מאוד לפגוש אותך במבחני הספורט.
YOU ARE READING
Once Apon a Smile
Teen Fictionסיפור על ילדה בשם בלה שבאה להבחן לפנימיה החדשה ’ניו יורק סיטי אקדמי‘(NYCA). היא מספרת ביומנה איך כולם נתנו לה אהבה עד שהכל השתנה. תגלו בהמשך הסיפור.
