הפנים שלה

פרק 6/ מאט

27.9.2024

יום שישי

מאט:

כמו שריקי, רובי ואלי צפו, האוכל מהקפיטריה באמת היה מפגע תבוראתי. נשארתי יום שלם בבית וחיבקתי את האסלה כאילו היא הייתה החברה הכי טובה שלי. הרבה זמן שלא הרגשתי כל כך גרוע ושנים שלא הקאתי שלא מהנגאובר. הגוף שלי רעד והקאתי כל כך הרבה שבאיזשהו שלב יצא רק אוויר. אחרי לילה ובוקר נוראיים, לקראת אחר הצהריים התחלתי להרגיש הרבה יותר טוב, קצת חלש, אבל חזרתי לעצמי, לטוב ולרע. מצד אחד זה כבר היה בלתי אפשרי להרגיש כל כך גרוע, מצד שני זה דווקא הסיח את דעתי, ואיך שהתחלתי להרגיש טוב העצב חזר להציף אותי והאשמה חזרה לנקר בי. להיות יום שלם בבית ולהתבשל במחשבות של עצמי היה קשה. היום הזה בבית גרם לי להבין כמה ההתמדה וההליכה לבית הספר מחזיקה אותי עם הראש מעל המים. בית הספר הציבורי של וורצ'סטר הפך להיות מקום מפלט שלא ציפיתי לו. כשהייתי בבית הספר, הרגשתי בעולם מקביל, היה יותר קל לנשום. התפאורה של בית הספר לא הייתה משוייכת לקלסי או למוות שלה, וגם האנשים היו משב רוח רענן. לא תיכננתי לעשות חברים, התוכנית הייתה להיות טפט על הקיר, להפוך לשקוף ולחסוך מעצמי מבטים. אבל ריקי, רובי ואלי מבלי לשים לב הפכו להיות אנשים שכיף לי להיות לידם. הם היו הסחת דעת, אבל מעבר לזה, הם היו אנשים טובים ואדיבים, וכל כך שונים מכל מה שהכרתי.

ריקי היה אחד האנשים היותר מצחיקים שפגשתי. בחצי שנה האחרונה אני לא ממש זוכר מתי צחקתי, אבל ריקי גרם לי לצחוק מכל משפט שני שלו. הוא היה עושה שטויות בכיתה, בלי בושה הוא היה מפלרטט עם מורות, עושה מתיחות למי שלא היה בא לו טוב בעין או כל מי שרובי הייתה מסמנת, והוא גם תמיד היה פוצע את עצמו בכוונה או לא בכוונה. נראה שהייתה לו אחיזה על הרבה מהתלמידים בבית הספר. הבנים מנבחרת הכדורסל ממש אהבו אותו למרות שהוא לא היה חלק ממנה, והבנות בבית הספר תמיד הסתובבו סביבו וחיפשו את תשומת הלב שלו. אבל ריקי תמיד העדיף להיות עם אלי ורובי.

לעומת ריקי, רובי לא הייתה חביבה. תלמידים בבית הספר לא מאוד אהבו אותה. היה לה מבט מוות שהיא חילקה לכל מי שרק העז להתקרב אליה. הבנתי עם הזמן שרובי לא סומכת על אנשים. היא הייתה רודפת צדק, וכל מה שלא התנהל כמו שצריך לא עבר אצלה. אהבתי בה את זה שלא אכפת לה מה אנשים יחשבו עליה, היה לה יותר חשוב שדברים בעולם יעבדו בצורה הוגנת בלי קשר לאיך שיתפסו אותה.

מהר מאוד למדתי שרובי וריקי בלתי פרידים. הם אומנם לא הפסיקו לצעוק אחד על השניה, להתווכח, לריב ותמיד זה הסלים לאלימות פיזית, אבל הם היו גב אחד של השניה. זה קצת הרגיש כאילו הם זוג שנשוי שנים זה לזו ואלי היא הבת שלהם שהם דואגים לה ומטפחים אותה.

אלי הייתה שונה מהם בכל המהות שלה, היא לא הייתה מחוברת לקרקע והיא חיה במעין בועה משל עצמה. בשיעורים היא הייתה מציירת ומזמזמת שירים והמחשבות שלה תמיד היו מנותקות, כמו היום שהיא חשבה להמציא אפליקציה לחלוקת בלונים, כדי שאנשים גם ישמחו שהם קיבלו בלון וגם לא יהיה הרס סביבתי. היא לא הייתה חדת אבחנה כמו רובי או מצחיקה כמו ריקי והיא בטח לא הייתה מוחצנת כמו שניהם, אבל היא הייתה מתוקה וטובה, היא הייתה כל כך נגישה ולא שיפוטית שהיה ממש נוח ונעים להיות לידה. כשהיא אמרה שהיא לא רוצה להיות דומיננטית ולכן קל לה להסתובב עם ריקי ורובי, כל כך הבנתי אותה, כל כך הרגשתי אותה. לשנינו היה יותר קל להסתתר בצל לצד מי שזורח בשמש, זה דרש פחות.