לבבות החוטאים

פרק 3

"תקווה היא דבר שקשה להרוג — אפילו רק ניצוץ ממנה יכול להצית אש."
מעשה בלב שבור מאת סטפני גרבר

נקודת מבט של גבריאל
בהיתי בעיניה , איך גוון כזה של כחול קיים בכלל , עיניה היו שילוב של סערה וים צלול היא הייתה נראית מדהים עם השיער החום והגזרה הקטנה שלה, מלאה בידיוק במקומות הנכונים בהיתי בה לכמה שניות והיא מסתכלת עליי כלא מבינה ״ אני גבריאל״

, ״אז מתי אני יוצאת מפה , כבר מאוחר ״ היא שאלה בשעמום ״את נשארת,״ החלטתי
״ אני נשבעת אני לא אומר כלום״ ״איך אוכל לסמוך עלייך ילדה״ שאלתי אותה ״לא תוכל אם לא תתן לי הזדמות״ היא חייכה חיוך מעושה
והאמת שלא רציתי לתת לה ללכת

״אין לי רצון לסמוך על אף אחד״ הבהרתי ״ זו גישה ממש מחורבנת לחיים״ ״לא שאלתי״ אמרתי בטון כועס והיא פשוט גלגלה את עיניה שוב 
״נתנאל״ קראתי לאחי  ״תקח את הנערה לחדרה״ ציוויתי עליו ״ותנעל אותו״ הוספתי ״כן בוס״  הוא ענה  , מתקרב לנטליה תופס בידיה ״תעיף תידיים״ היא אמרה בטון מאיים  נותנת לי מבט מקפיא ככה יפה ככה קוץ חוצפנית  ״הנדתי בראשי והוא גרר אותה בזמן שהיא נאבקת באחיזתו , הדלת נסגרה וסוף סוף נשארתי לבד
תחושה מוזרה עפפה עליי היא הייתה מוכרת לי הפנים שלה היו מוכרות כיאלו ראיתי אותם פעם כיאלו הרגשתי אותם פעם
****

קול פתיחת הדלת גרם לי להרים את מבטי מהמחשב הנייד שלי, החיילים שלי נכנסו לחדר וניגשו לשולחן שלי,
"ביקשת אותנו בוס?" אמר לי אחד מהם, שהחזיק תיק שחור
"פתח את המזוודה" הוריתי, הוא הנהן והניח את התיק על שולחני ופתח את התיק, שפתיי התעקמו לחיוך, האיש שהביא אותו היה מאוד יעיל.

זה היה ראשו של אחד מבחירי המאפיה הספרדית, הוא נשלח לכאן כדי לנסות להשתלט על העיר אבל נכשל, כרגיל, הדבר היחיד שהוא יכול לעשות זה לרוץ ולהסתתר כמו פחדן, אבל אנשיי הצליחו למצוא אותו ולתפוס אותו.
"עשית טוב, זה יהיה דוגמה לפחדנים האחרים שם בחוץ" אמרתי, לקחתי את התיק והנחתי אותו במגירה.
"תודה אדוני" הם אמרו ויצאו מהחדר
"איך המצב עם הספרדים? יש שינויים?" שאלתי את אחד מאנשי, שעמד ליד הדלת
"עדיין לא שלחו צוות אחר לנסות להשתלט על העיר, אלה שתפסנו כולם מתו רובם התאבדו לפני שהצלחנו לקחת אותם בשבי , השאר לא ניסו כלום, סביר להניח שהם התייאשו"
"אם יש משהו שאסור לעשות זה להמעיט בערכם של האויבים שלך , צריך תמיד להיות מוכן בשבילם" למדתי את זה על בשרי
הוא הנהן ״תרצה שנעשה משהו לבנתיים ?״ הוא שאל
"בנתיים כלום, תעזוב אותם, אלא אם הם יעשו לנו צרות, לא נעשה כלום , עלינו תמיד להיות מוכנים"

"האם יש משהו אחר?" שאלתי
"לא" הוא אמר
"טוב, עכשיו תסתלק לי מהעיניים," אמרתי והוא יצאו במהירות מהחדר.
פתחתי את המחשב הסתכלתי במצלמות של חדרה של נטליה , היא שוברת שם הכל בתקווה לצאת.

אני משתמש במיקרופון שמחובר לחדר של נטליה ״תירגעי נסיכה לוחמת ״ חיוכי מתרחב שאני רואה את פניה הכעוסות על המסך ואפייה מתכווץ ,
תאמינו לי שאני אומר שראיתי אש פעם והבחורה הזאת בוערת יותר מכל מה שהכרתי .
נכנסתי לחדרה , ״תפסיקי לצעוק״ אמרתי באדישות ״תשחרר אותי והיה לך שקט ממני ״ היא התחכמה ״לא יקרה יקירתי״.
לא יקרה , ושוב פעם אני לא מצליח להתנער מהתחושה שאני מכיר אותה , אני מכיר את העיניים האלה אבל אני לא מצליח להזכר האיפה

..................................................................................................