פתחתי את עיני במהירות, זיכרונות כואבים על עצמי בן ה-7 הציפו אותי...
זוג עיניים ריקות מביטות אלי, גוף קר זרוק על הרצפה ודם.
דם בכל מקום. על הרצפה על הקירות והארונות המטבח, על הבגדים שלי, על הידיים שלי, על כולי.
הדבר הבא שאני זוכר הוא שהתעוררתי בחד...
לפעמים יש את הימים הבהירים האלו. אתה קם בהם בבוקר והשמיים בצבע תכלת בהיר ונקי, אתה מרגיש 'איזה יום טוב זה הולך להיות יש לי הרגשה טובה'. ואז משום מקום מגיע ענן סערה ראשון, אליו מצטרפים עוד כמה ואז הופכים השמיים אפורים וקודרים. פתאום יש ברק ורעם שמפלחים את הדממה וכל הטוב שהרגשת נעלם. ככה הרגשתי בדיוק באותו הרגע, הכל התקדר. מילותיו של טאהיונג היו כמו רעם בתוכי. "כי אני אוהב אותך.... אני אוהב אותך..... אוהב אותך...." והחשמל שהרגשתי בכל הגוף הרגיש כאילו פגע בי ברק. הסתכלתי עליו, הוא עמד שם כאילו קפא והסתכל עלי. הבזקים של רגעים שמחים ביחד עם טאהיונג מלאו את מחשבותיי, רגעים של צחוק, שמחה ואושר, רגעים שחיממו את ליבי. אבל כשהפנתי את ראשי לכיון המטבח, ראיתי את אימי שוכבת על הריצפה ומסביבה דם. שם הכל התחיל. הזיכרון שלה החשיך את כל הזיכרונות הנעימים איתו. "ג'ין היונג?" היה הדבר היחיד שהצלחתי להגיד. טאהיונג הסתכל עלי במבט שואל "אתה רציני? על מה אתה חושב עכשיו?" הרמתי את האצבע והצבעתי לכיוון המטבח "ג'ין היונג" חזרתי שוב. ג'ין היונג עמד במטבח, עם סינר על גופו ומבט של אי נעימות, משולב עם משהו שלא הצלחתי לפענח. טאהיונג התקדם לכיווני וראה גם הוא את ג'ין עומד במטבח, הם הסתכלו אחד על השני ועצב מילא את פניהם. "טא..." ג'ין התחיל להגיד, אבל טאה הסתובב במהרה והסתכל עלי, לאחר כמה שניות השפיל את מבטו ויצא במהרה מהבית. כשהוא נראה מעט שבור. רק ג'ין היונג ואני נשארנו בחלל הדומם, עמדנו בשקט עד שהוא הפר את הדממה "קוקי... אני מצטער, באתי כדי להכין לכם קצת תוספות חדשות... לא התכוונתי להפריע..." הוא אמר. "זה בסדר היונג" עניתי בלחש. "אני פה עם אתה רוצה אוזן קשבת" הוא הוסיף. הסתכלתי עליו "אני רק צריך רגע של שקט" עניתי לו והסתובבתי לכיון החדר. כשעליתי במדרגות שמעתי את הדלת נפתחת ואת ג'ימין והון נכנסים לבית. "מישהו יכול תהסביר לי מה קורה פה?" שמעתי את ג'ין שואל. התיישבתי למרגלות המיטה. הרגשתי שלא נשאר בגופי כוח. הרגשתי שנמאס לי מהכל. אני רק רוצה שקט, לשכוח מהכל, לשכוח מכל הכאב ומכל הכעס. אני רוצה חיים רגילים ושקטים, להיות תלמיד בית ספר רגיל, לצבור חוויות עם חברים אמיתיים, להתאהב ולצאת עם מישהו, לספר בדיחות, לעשות שטויות ולצחוק צחוק אמיתי. אני רוצה את אמא, אני רוצה את טאהיונג, אני רוצה לחיות. אבל בתוך תוכי אני מרגיש שאני מגלגל כדור שלג שרק מתעבה ומתעבה, אני לא מצליח להפסיק והמשקל שלו נהיה רק יותר כבד. נשכתי את השפה התחתונה שלי, מנסה להפסיק לעצור את הדמעות מלזלוג. כמה ימים העברתי ככה מאז שהייתי בן 7. יושב על הריצפה ובוכה. "באמת שנמאס לי כבר" אמרתי בקול חלוש. לא הצלחתי להחזיק מעמד והדמעות פשוט התחילו לזלוג ולזלוג ללא הפסקה. הרגשתי טעם מלוח בפי.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
