Sweet ervenge - נקמה מתוקה

פרק 34 - אתה הילד?

*נקודת מבט ג'ונגקוק*

"על מה את מדבר?" שאל ג'ין והסתכל עלי במבט מודאג. "זה אתה נכון?" לפתע שאל נאמג'ון. אני וג'ין היונג סיבבנו אליו במהירות את מבטנו. "אתה יודע מי אני?" שאלתי המום למשמע השאלה. הוא ידע כל הזמן הזה מי אני? בגלל זה הוא היה קרוב אלי? הוא ניסה לבחון אותי? "אתה אותו ילד..." נאמג'ון נאנח והתרומם "הייתה לי הרגשה" הוא הסתובב והסתכל עלי. לפתע הרגשתי שדמי התחיל לרתוח, זינקתי במהירות והשלכתי עליו את אגרופי בחוזקה. זה תפס אותו בהפתעה והוא נפל אחורנית, ניצלתי את ההזדמנות ותפסתי את נאמג'ון מחולצתו "כל הזמן הזה ידעת מי אני ולא אמרת כלום?" צעקתי בחוזקה, נאמג'ון לא הגיב. "ג'ונגקוק תשחרר אותו! מה קורה לך??" ג'ין צעק. 

הדלת נפתחה בחוזקה וג'ימין והון עמדו בכניסה "מה קורה פה?" שאל ג'ימין "קוקי מה אתה עושה?" צעק הון. "הון הוא יודע! הוא יודע מי אני! הוא עכשיו אמר!" צעקתי לכיון של הון שעמד המום למשמע דברי. "יודע מה? מישהו מוכן להסביר מה פאקינג קורה פה?" ג'ין צעק בעצבים. נאמג'ון לא ניסה להילחם בי, הוא ישב שם כשאני מחזיק בחוזקה בחולצתו והביט בי במבט מלא רחמים. "היונג אתה ידעת על קוקי?" ג'ימין שאל בתמימות וג'ין, נאמגון והון הפנו אליו את מבטו. "הוא סיפר לך?" הון שאל בפליאה. "כן לי ולטאהיונג כשגיליתי שקוקי היה גר פה בעבר ושהכנו שהיינו קטנים" ג'ימין סיפר. "למה לא אמרת שום דבר נאמג'ון. אם ידעת כל הזמן הזה מי אני" צעקתי. נאמג'ון העיף אותי ממנו בחוזקה ונעמד במהירות. התקדמתי שוב במטרה להעיף את הארגוף שלי שוב ולהכות בו "תפסיק עם זה!" צעק הון והחזיק אותי עם כל גופו. "עזוב אותי הון! אתה יודע שזה מה שאני צריך לעשות! עזוב אותי" צעקתי ודמעות של כעס זלגו מעיניי. "קוקי אתה לא רואה שהוא לא נלחם בך!" צעק הון "הוא לא מנסה להסתיר ממך כלום" הוא המשיך לאחוז בי. "אז למה הוא לא אמר כלום עד עכשיו?" שאלתי. "למה אתה לא?" שאל נאמג'ון "אני יותר גדול מג'ימין הסיכוי שאני יודע פרטים גדול הרבה יותר" הוא אמר ברוגע. "אני לא תכננתי לספר להם, זה פשוט קרה" עניתי לו בכעס. "אם ככה אתה מתכנן את הנקמות שלך ילד אתה לא תגיע רחוק" נאמג'ון הטיח בי. המשכתי לנסות להשתחרר מאחיזתו של הון "מספיק עם זה כולכם!" צעק ג'ין והפננו אליו את מבטנו "אני לא יודע מה קורה כאן, אבל אני לא נותן לאף אחד לצאת מהחדר הזה לפני שהדברים מתבהרים. עכשיו נאמג'ון וג'ונגקוק תירגעו ובואו נפתור את הדבר הזה" קבע ג'ין. הון הסתכל עלי "קוקי, אתה צריך לשמוע אותו, תירגע"

הון שיחרר אותי. עמדתי במקום והסתכלתי על נאמג'ון.
"עכשיו מי מתחיל?" שאל ג'ין והעביר את מבטו ביני לבין נאמג'ון. "לפני בערך 10 שנים אישה נרצחה פה בבית הזה. השאירה מאחוריה ילד קטן..." נאמג'ון התחיל לספר. ג'ין הסתכל עלי "אתה הילד?" הנהנתי לשאלתו. "הרצח היה אכזרי כתבו עליו בכל מקום, עד היום לא גילו מי האשם" המשיך. "אבל אתה יודע נכון?" הטחתי אליו. "כן.." הוא נאנח. "תגיד את זה!" צעקתי אליו. "קים ופארק!" הוא צעק אלי "זה מה שרצית לשמוע ילד? שאני יודע שאמא שלך נרצחה בהוראה של אבא שלי ואבא של טאהיונג?". עיני התמלאו דמעות "לא!" ג'ימין קרא "אתה משקר היונג" עיניו התמלאו דמעות "למה שאבא..." הוא התחיל להגיד. "זה בדיוק מה שאני מתכנן לגלות" אמרתי "לא משנה לי באיזה דרך. גם אם אצטרך להילחם מולכם" חיזקתי את אגרופי. "מה אתה מנסה לעשות? כל הסיפור הזה גדול מדי רק בשבילך. מה חשבת שלבדך תצליח להילחם בכל משפחת קים ומשפחת פארק? לא רק שאתה ילד אלא גם אחד אדיוט. אתה רק תסכן את עצמך" אמר נאמג'ון. 

הכעס שבי גבר "לא אכפת לי!" צעקתי "הייתי בן 7, התחבאתי בארון ששמעתי את הצעקות ואת היריות, אז לא הבנתי מה הם, לא הבנתי מה קורה. רק שאני צריך לשמור על שקט. אחד מהאנשים כמעט גילה אותי, ניצלתי בנס" הסתכלתי על נאמג'ון, הגוף שלי רתח ומעיני ירדו דמעות של כעס שצרבו אותי "אבל כשירדתי למטה ראיתי רק אדום, אמא שלי שכבה בתוך שלולית של דם, גופה קרה..." עצרתי לרגע נזכר באותם המראות. "כשהתעוררתי בבית החולים, נשבעתי שאנקום בשמה. כל יום ב10 השנים האחרונות התאמנתי עד שגופי כאב, למדתי כל סוג של אמנות לחימה, כל דרך אפשרית שתעזור לי להשיג את המטרה הזו, גם אם זה אומר לקחת חיים" שמעתי את ג'ימין בוכה מאחורי "אוי קוקי..." ג'ין לחש וכיסה את פיו עיניו אדומות. "רציתם את האמת, הינה היא. המשפחות האלו זה הדבר שאני הכי מתעב בעולם ואני אעשה הכל כדי להרוס אותם". התקדמתי לכיון הדלת "עכשיו תצאו לי מהבית" הושטתי יד ופתחתי את הדלת. צעדתי צעד אחורה כשראיתי את טאהיונג עומד בכניסה, חיוור, עיניו אדומות ודמעות זולגות מעיניו.