פרולוג

72 1 1
                                    

לפני שתים עשרה שנה

אני מתעוררת באמצע הלילה מצעקות, שומעת זכוכית נשברת ואת הקול הרם של אבא שלי. רק שעכשיו הוא לא נעים. אני לא מרגישה בטוחה כשאני שומעת אותו. אני מרגישה פחד.

אני יורדת במדרגות לראות למה אבא שלי, האיש שאני הכי אוהבת בעולם, שתמיד משרה רוגע בחדר, צועק ושובר דברים.

"מייק, תירגע. בבקשה." אני שומעת את היבבות של אמא.

אני עומדת על סף המדרגות ומנסה לצוטט לשיחה שלהם.

"להירגע? את פאקינג אומרת לי להירגע, עכשיו?" הוא צועק.

"בבקשה! מאדי ישנה למעלה." אמא לוחשת.

"איך יכולת לעשות לי את זה, הא?" אני שומעת עוד משהו נשבר.

"לבגוד בי? בי? מי שהיה לצידך במשך כל הזמן הזה עוד מהתיכון? כשההורים שלך סילקו אותך מהבית ולא השאירו לך כלום? מי שמצא אותך ברחוב ונתן לך חיים חדשים?!" הצעדים שלו כשהוא מתקרב אליה גורמים ללב שלי לדהור מהר.

"איך את מעזה?"

"זה היה בטעות, בבקשה..."

"בטעות? איך דבר כזה יכול להיות בטעות, בדיוק?" אני שומעת מכה, חבטה חזקה של עור בעור. ומתחילה לבכות בקול.

אני שומעת את הצעדים של אבי קרבים, אני רצה ומסתגרת בחדר שלי, כי מה עוד אפשר לעשות כשאת בת חמש ואת מגלה שאמא שלך בגדה באבא שלך, ואבא שלך הכה אותה כשגילה על זה?!

New HopesWhere stories live. Discover now