התעוררתי בשש בבוקר לרעש הזעקה, לא הבנתי מה קורה. לקחתי את הטלפון שלי שהיה על המיטה שלי ורצתי לממד. שהגעתי לממד נכנסתי לגוגל לבדוק מה קורה פה וזה מה שהיה כתוב: מחבלים הרסו את גדר הגבול והתחילו לירות רקטות לישראל. התקשרתי לאמא שלי שגרה בחיפה כדי להגיד לה שאני בסדר, התקשרתי אליה אבל היא לא ענתה. אחרי דקה התקשרתי אליה שוב והיא ענתה.
"אלה הכל בסדר?" היא שאלה אותי בטלפון. "כן אמא התקשרתי אלייך כדי להגיד לך את זה" " את בממד?" היא שאלה אותי "ברור למה את שואלת אותי את השאלה הזאת?" "כי את הבת שלי ואני דואגת לך ואוהבת אותך" "אוקיי אמא גם אני אוהבת אותך ואת לא צריכה לדאוג לי" "בסדר תישמרי על עצמך" היא אמרה לי וניתקה. אחרי השיחה הזאת התחלתי להיות רעבה, ממש רציתי לצאת מהממד אבל פחדתי לצאת ממנו. אחרי 10 דקות יצאתי מהממד, לקחתי שקית ריקה שהייתה ליד הממד, הלכתי למטבח ושמתי אוכל בשקית. שמתי בשקית אוכל שאפשר לשמור במקרר כי יש לי מקרר קטן בממד. סיימתי להכניס אוכל לשקית שמעתי הזעקה ורצתי בחזרה לממד. אחרי כמה שעות התחלתי לשמוע צרחות ויריות. הסתכלתי מהחלון וראיתי אנשים עם נשקים מאיימים על אנשים ויורים לכל מקום. לקחתי שקית של בגדים שהייתה לי שם וישבתי מאחוריה, מתה מפחד. ופיתאום אני שומעת דפיקות בדלת.
YOU ARE READING
חרבות ברזל
Horrorשמי אלה, אני בת 23 ואני גרה בקיבוץ ניר עוז שבעוטף עזה. בכל מבצע היה עזעקות, אבל ביום שבת אחד הכל הישתנה. זה היה יום שמחת תורה, והם הרסו לנו אותו.