פרק 5

69 2 1
                                    

וויל נכנס לחדר "על מה אתם מדברים?" שאל "על חלום רע שהיא חלמה בזמן שהיתה מעולפת" "על מה חלמת?" "שמחבלים אחרים עושים לי את מה שהמחבל הדפוק הזה עשה לי" "אל תדאגי, זה לא יקרה לך שוב, אנחנו שומרים עלייך"
אמר וויל "אוקיי תודה" אמרתי "בת כמה את?" הוא שאל אותי "23" "אנחנו 20" אמר איתן "גם את היית בצבא?" הם שאלו יחד "לא, הייתי בשירות לאומי"
"אוקיי אנחנו חייבים ללכת" אמר וויל "אוקיי ביי" אמרתי ושניהם יצאו מהחדר. שהם יצאו מהחדר לקחתי את הטלפון שלי שהיה על השידה והתחלתי לראות טיקטוק.

בינתיים עם וויל ואיתן:

"חשבתי שהיא בת 17" אמר וויל "אני חשבתי שהיא הייתה בצבא" אמר איתן
"היא יפה" אמר וויל "על זה אתה חושב?!" השיב איתן "למה מה הבעיה לחשוב את זה?" הוא שאל "היא נאנסה! ממחבל!!" "אני יודע" "אז תפסיק לחשוב על זה!"
"אז לחשוב שהיא מכוערת?!" "למה לא?"אמר איתן "למה כן?!"

בחזרה לאלה:

אחרי כמה דקות שאני צופה בסרטונים בטיק טוק התחלתי להשתעמם
מעניין על מה הם דיברו התחלתי לחשוב. למה את מתעניינת במה בנים שקטנים ממך ב3 שנים חושבים עלייך?! חשבתי לעצמי. אוליי הם חושבים שאני מכוערת?
הדלת נפתחה, הפעם זאת הייתה ג'ני
"הבנים דיברו עלייך" היא אמרה "אני יודעת" אמרתי "מה הם אמרו עלי?"
שאלתי  "וויל אמר שאת יפה ואיתן אמר לו לא לחשוב עלייך ככה כי מחבל אנס אותך ואז וויל שאל אותו אז לחשוב שאת מכוערת ואיתן ענה למה לא" "אוקיי אנחנו חייבים ללכת להרוג עוד מחבלים את תשארי פה עם יהלי בסדר?" "אוקיי" אמרתי והיא הלכה. אחרי דקה יהלי נכנסה לחדר "היי" היא אמרה "היי" אמרתי "אני יכולה לשאול אותך כמה שאלות?" "ברור" "בת כמה את?" היא שאלה "23" "איך המחבל עשה לך את מה שעשה לך?" "אני לא רוצה לדבר על המקרה הזה" השבתי "אוקיי" היא אמרה. שכל השאר חזרו איתן התנדב להכין פיצה.
"כמה מחבלים הרגתם?" שאלתי שהתחלנו לאכול "תשע, כל אחד הרג שלוש" אמרה ג'ני "וואו" השיבה יהלי "איך הרגתם אותם?" שאלתי "אקדחים" ענה לי איתן. המשכנו לאכול ושסיימנו לאכול כל אחד הלך לחדר, אני הלכתי לחדר שבו התעוררתי אחרי שהתעלפתי וראיתי טיקטוק. אחרי שעה שאני רואה טיקטוק פתחתי לי עמוד והעליתי סרטון על מצבי. המשכתי לראות טיקטוק אחרי כמה דקות ראיתי שמישהו הגיב לי תגובה בערבית ותרגמתי את התגובה וזה מה שהיה כתוב "נחטוף אותך לעזה ונקרע לך את כל העור" קראתי את התגובה והתחלתי לבכות ולצרוח ואז התעלפתי, שוב.

חרבות ברזלWhere stories live. Discover now