חרבות ברזל

פרק 10- נקודת מבטו של הבן של מיקה

אני בן 12, ביום שבת הייתי אמור לחגוג, ביום שבו התחילה המלחמה.
אני לא יודע איפה אמא שלי או איפה אבא שלי. ישר שההורים שלי גילו שחדרו לכאן מחבלים, אבא הסיע אותי לבית של החבר הכי טוב שלי שגר בבאר שבע.
אומנם יש שם הזעקות אבל אין שם מחבלים. קוראים לי ג'ון, אני גבוה ורזה עם שיער חום כמו של אמא שלי ועיניים טורקיז כמו של אבא שלי. לחבר הכי טוב שלי קוראים נועם והוא גבוה ושמנמן עם שיער שחור ועיניים שחורות כעפר.
ההורים שלו עשירים והבית שלו ענק. הוא גר בבית פרטי עם 4 קומות, 6 חדרי שינה, מטבח גדול, 3 שירותים עם אמבטיות גדולות, סלון ענק, מרפסת גדולה,
וחצר ענקית עם בריכה וטרמפולינה. היה לו חדר ענק עם טלוויזיה גדולה, שני פוחים ומיטה זוגית. בקיצור, חיי ת'חיים. הייתה לו גם אחות שקטנה ממנו בשנה.
היא יפייפיה, לא כמוהו. יש לה שיער בלונדיני כמו של אמא שלה ועיניי דבש
כמו של אמא שלה. היא הייתה גם גבוה ורזה, קראו לה ג'סי והיא הייתה בת 11.
עכשיו אני נמצא בחדר שההורים שלהם אמרו שהוא שלי כי הם לא יודעים עם ההורים שלי בחיים. אני מתגעגע להורים שלי ולבית שלי, אבל הכול נהרס,
ואני צריך להשלים עם זה. נועם חושב שההורים שלי מתים ושהבית שלי נשרף לגמרי. לי יש הרגשה מוזרה שאמא שלי בחיים, אבל אני לא בטוח בזה.
היה לי חלום בלילה שאמא שלי שוכבת על אדמה ליד הבית שלי עם יד מדממת ושהבת של אחותה, אלה, מביאה אותה לבית של חיילת ויש שם עוד שני חיילים וגם אלה שם והחיילת שגרה שם מטפלת בה. אני חושב שזה באמת קרה, אבל עם אספר את זה למישהו יחשבו שאני משוגע.