אני בבית של ג'ני כבר שבוע. אני מתגעגעת לבעלי ולבן שלי, ג'ון.
מעניין עם הוא יודע שאני בחיים, חשבתי לעצמי.
יצאתי מהחדר שבו אני ישנה, החדר לשעבר של חיילת שכבר לא בחיים
והלכתי לחדר של ג'ני כדי לבקש ממנה ללכת לקחת את הבן שלי.
"מה את עושה כאן?" היא שאלה וסיפרתי לה על הבן שלי ושאני רוצה להביא
אותו לכאן. היא הסכימה לי ונתנה לי להשתמש באוטו שלה. נסעתי לבית של
החבר הכי טוב של ג'ון, נועם, שם ג'ון נמצא.
חניתי את האוטו ליד הבית שלהם ונכנסתי לבית. שאלתי את אמא של נועם
איפה ג'ון "ג'ון בקומה שלישית" היא אמרה לי ורצתי למדרגות לקומה השלישית.
התחלתי לחפש אותו ואז ראיתי דלת שעליה היה שלט שהיה כתוב בו:
החדר הזמני של ג'ון. נכנסתי לחדר, מתרגשת לראות את בני.
"אמא?!" הוא שאל "מה מתוק שלי?" "אי-איך הגעת לפה?!" סיפרתי לו את הכל.
"את הולכת לקחת אותי לבית של החיילת?" "כן מתוק שלי" אמרתי לו.
"מה עם אבא?" הוא שאל, ונזכרתי בזה שבעלי, טומס, הלך למילואים.
"הוא במילואים" אמרתי לו "הוא יחזור הביתה?" ג'ון שאל אותי
"אני לא יודעת" אמרתי מודאגת "אבל אני מקווה שכן" אמרתי ונכנסנו לרכב.
כשהגענו לבית של ג'ני ג'ון נכנס לבית בריצה ואני רצתי אחריו.
כשנכנסנו לבית ג'ון נתן חיבוקים לכל החיילים וגם לאלה.
"אני יכול ללכת להתקלח?" ג'ון שאל את ג'ני "ברור" היא אמרה והובילה אותו
לחדר אמבטיה. שהוא סיים להתקלח אלה התנדבה להכין פיצה.
השעה הייתה שש בערב ובשש ועשרים הפיצה הייתה מוכנה וכולם התיישבו בשולחן והתחילו לאכול "מתי תיגמר המלחמה?" שאל ג'ון "אנחנו לא יודעים"
אמר איתן "אני מתגעגע לאבא שלי" אמר ג'ון "איפה אבא שלך?" שאלה אלה
"במילואים" הוא השיב "מקווה שהוא בסדר" אמר וויל.
"איפה אני יושן?" שאל ג'ון "אם אמא שלך" השיבה ג'ני "אוקיי" ענה ג'ון.
כולם הלכו לחדרים וכך גם אני וג'ון והלכנו לישון.
YOU ARE READING
חרבות ברזל
Terrorשמי אלה, אני בת 23 ואני גרה בקיבוץ ניר עוז שבעוטף עזה. בכל מבצע היה עזעקות, אבל ביום שבת אחד הכל הישתנה. זה היה יום שמחת תורה, והם הרסו לנו אותו.
