פשוטים

שמש. ציפורים. שמיים קצת אפורים. יש ריח של גשם באוויר, ניחוח קלוש. אן הרים את ראשו מעלה, מביט ישירות אל תוך עיניה של השמש.

מה עכשיו? אז נכון, עזבתי את הבית כי לא היה לאמא מספיק כסף לאוכל בשביל הילדים הקטנים. אבל איך אני מתקדם מפה? היכן אמצא בית, או קורת גג?

ברק זינק לפתע מעל ראשו, ואן התכופף באחת, מחפה על ראשו בשתי ידיו. גשם החל לטפטף על היער הגדול, ואן הסתכל סביב, מנסה למצוא מסתור.

טיפה גדולה במיוחד נשרה על אפו, וזלגה מטה באיטיות, נתלית על הקצה. אן הרים את אצבעו, והטיפה נתפסה עליה, חיוכו של אן רועד. עוד טיפה זלגה במורד לחיו, מתקבצת עם חברותיה בקצה סנטרו.

לגשם אין רחמים. הוא מנסה לגרום לו לרחם על עצמו. אן משך באפו, מוחה במהירות את הדמעות שנקוו בסנטרו. לגשם מותר לבכות. כולי קנאה.

"פססס" נשמע קול לידו, ואן קפץ בבהלה, ידיו מלפניו בתנוחת הגנה. מי עוד מסכן כמוני? רגע, אולי זו חיה?

אן בחן את העצים מאחוריו בעיניים מצומצמות. דמות קטנה יצאה מאחורי גזע סמוך, שלובת ידיים. אן התיישר באיטיות בוחן אותה בעוינות מה.

בגדים. ובכן, קצת קרועים. נעליים אין. עיניים גדולות וחומות, עם זיק לא מפוענח. הילד נראה כבן גילו, אולי יותר קטן ממנו. אולי הוא יוכל לעזור לו למצוא-

"מי אתה?" התקרב אליו הילד בלי חשש, ואן התרחק לאחוריו ברתיעה. מי אני? ובכן...רשימה ארוכה שרק תגרום לי לבכות שוב. אן העביר שרוולו על עיניו, והילד מולו התקרב אליו עוד.

"אבל מי אתה?" לא הרפה.

"אני...אן" ענה אן בהיסוס, והילד מולו חייך אליו חיוך גדול של שיניים גדולות. אן אהב את החיוך הזה, החסר דאגות.

"ומי אתה?" הרגיש יותר בנוח, נעצר מרתיעתו.

"אני..." גרד הילד בפדחתו, מחייך את החיוך הזה שוב "אני...אין לי ממש שם..." ושוב החיוך הזה.

אין לו שם? אז...כאילו...מה הכוונה?

"איפה אתה גר?" ניסה אן בכוון אחר.

"פה. ביער" החווה בזרועו הצנומה סביבו.

אה. אז הבית שלו ביער. "ואיפה הבית שלך?"

"אין לי בית" צחוק של ממש "אבל יש לי מערה מה זה מפוארת!" טיפות גשם המשיכו להרטיב סביב. אין לו שם? אין לו בית? טוב, לי לפחות יש שם. בית לא ממש... אבל הי! יש כאלו שאין להם הרבה דברים שיש לי....אבל למה מעודד אותי שיש כאלה שאין להם? איך זה כיף לי לשמוע שאין לו בית ואין לו שם?

אני כזה רע? כזה אנוכי?

אן פרץ בבכי מחודש, והילד עם העיניים הגדולות, רק חייך והניח את ידו הקטנה בדממה על כתפו.