פתחתי את עיני במהירות, זיכרונות כואבים על עצמי בן ה-7 הציפו אותי...
זוג עיניים ריקות מביטות אלי, גוף קר זרוק על הרצפה ודם.
דם בכל מקום. על הרצפה על הקירות והארונות המטבח, על הבגדים שלי, על הידיים שלי, על כולי.
הדבר הבא שאני זוכר הוא שהתעוררתי בחד...
"אני בדיוק נכנסתי הביתה, שחרר ממני אני הולך לישון. היה כיף היום אבל היונג בטח יתחרפן אם הוא ישמע שאני מתכנן להבריז מאימון נוסף. הוא גם ככה יהרוג אותי על היום" אמרתי להון שהקשיב מהצד השני. אחרי שכבר כמה ימים ברצף הוא חופר לי להצטרף אליו לדאבל דייט עם 2 בנות שהוא פגש. בסוף הסכמתי כדי שהוא ישחרר ממני. חשבתי שפעם אחת לדלג על אימון לא תגרום לנזק. "אבל קוקי, אנחנו צריכים להנות קצת בחיים. אנחנו צעירים זה הזמן! הבנות רוצות שנלך בפעם הבאה לסרט זה יכול להיות סופר מגניב" הוא התבכיין לי באוזן. "אחשוב על זה" אמרתי ולחצתי על הכפתור של הניתוק שיחה. היונג הפתיע אותי ונעמד מולי "נהנת היום? בדייט?" הוא שאל וקולו מעט כועס. "פלירטטת עם בנות? אה? אני רואה ששכחת" הוא צעק ותפס את החולצה שלי "היונג אני מצטער. זה לא יקרה שוב" אמרתי וליבי הלם במהירות. הרחתי מעט ריח חריף של אלכוהול. הוא שיכור "אתה אמור להתאמן כדי לנקום בשמה! זו הדרך שלך לעשות את זה? לצאת עם בנות? מה היא תחשוב על זה" היונג דחף אותי אחורה ונפלתי על הריצפה. "מה היא תחשוב שלבן היחיד שלה חשוב יותר ללכת להתמזמז עם בנות מאשר לתפוס את האנשים שפגעו בה!" חטפתי בעיטה חזקה בבטן והתקפלתי "זה לא יקרה שוב" אמרתי. "מה היא תחשוב על כך שלא אכפת לך ממנה?" דמעות הצטברו בעיניי מעוצמת הכאב "מה היא תחשוב על כך שהבן שלה גדל להיות ילד חלש שלא מקיים את ההבטחה שהבטיח לה!"
הדמעות החלו לזלוג בזמן שמילמלתי שאני מצטער ושזה לא יקרה שוב. מקווה שהוא יפסיק. בעיטות נוספות חבטו בביטני והתגלגלתי מצד לצד. לרגע הוא הפסיק ואז הרגשתי את כובד משקלו עלי, רגלו הייתה מעל גופי והוא דרך עלי "תגיד שאתה חלש!" הוא פקד "אני חלש" קראתי. "אתה כפוי טובה!" הוא צעק "אני כפוי טובה" בכיתי. " תגיד שאתה תעשה הכל כדי לנקום ולהרוג את פארק וקים!" הוא צעק והמשיך לדרוך עלי בעוצמה מדי פעם מוסיף גם בעיטות חזקות. "אני אנקום. אני אהרוג אותם. אני אנקום. אני אהרוג אותם. אני אנקום. אני אהרוג אותם..." חזרתי שוב ושוב על השבועה שלי. קולי נשבר מהבכי. אני באמת חלש. שכחתי שהבטחתי לה שאנקום. שכחתי שאני צריך להרוג את קים ופארק. אני לא יכול להרשות לעצמי לצאת עם אנשים. אני צריך לנקום. אני צריך להרוג אותם. אני צריך לנקום. המשכתי לחשוב בראשי. היונג התכופף אלי ואחז שוב בחולצתי "כל הכבוד" הרגשתי צריבה בלחי הימנית שלי כשידו של היונג עפה עלי. הוא ליטף את פניי ונראה מאוד לא מפוקס "אתה צריך לזכור את זה. את ההבטחה הזו שהבטחת" אמר ונתן לי סטירה נוספת. הוא נעמד והסתובב לכיון הסלון. נשכב על הספה ואחז בבקבוק בירה בידו. נשארתי לשכב כך על הריצפה מקופל. גופי כואב כולו, פניי רטובים ועיניי צורבות."אני אנקום" הבטחתי. "אני אנקום" לחשתי שוב ואז הכל נעשה חשוך.
פתחתי את עיניי. בהתחלה ראיתי את הכל מטושטש. "קוקי אתה ער?" שמעתי את קולו של הון. "מה... קרה..?" שאלתי בלחש והרגשתי שגרוני יבש. "היה לך התקף. מזל שכולם היו באותו חדר ותפקדנו מהר. אבל היית מעולף כמה ימים" הוא אמר "איך אתה מרגיש?" הוא הסתכל עלי והרים את הפלאפון שלו מחייג מספר. "הוא התעורר" אמר לתוך השיחה, ניתק והחזיר את הפלאפון לכיס. "למי התקשרת?" שאלתי והתיישבתי. "היי אל תשב מהר אתה צריך להתאושש קודם, שלא תתעלף שוב" הוא אמר מעט בכעס. "אתה יכול להסביר לי מה קרה?" ביקשתי מהון. "אתה לא זוכר?" הוא שאל וכיווץ את גבותיו. ניסיתי לחשוב אם אני זוכר משהו. כשמעתי את דלת הבית נפתחת בסערה וריצה מטורפת במדרגות של הבית והדלת של חדרי נפתחה בחוזקה. בפתח עמדו טאהיונג וג'ימין והסתכלו עלי. "קוקי.." ג'ימין קרא "דאגנו כלכך" הוא התקרב אלי במהירות, בעוד טאה עמד בכניסה במבט המום. "למה?" שאלתי לא מבין מה קורה סביבי. "קוקי אתה באמת לא זוכר מה קרה לפני שהתעלפת?" הון שאל. "זוכר מה?" הסתכלתי עליו, מתאמץ להיזכר במאורועות שקרו לפני. אך ראשי היה ריק.
לפתע צצו בראשי מספר תמונות. שלי ושל נאמג'ון רבים, ג'ימין בוכה. טאה עומד בכניסה של הדלת בוכה גם הוא ומבט שבור על פניו. "מה לעזאזל קרה?" שאלתי את הון משפשף את ראשי שכאב מעט. "הם גילו עלייך, כולם. ואז רבתם, היו צעקות, דמעות ולב אחד או שתיים אולי אפילו שלוש נשברו" הוא אמר בציניות. זה לא היה מצחיק. מה הכוונה בגילו? מי זה כולם? "אחר כך אתה חטפת התקף והתעלפת" המשיך להסביר לי. הזיכרונות התחילו להציף את מוחי ונזכרתי במה שהתרחש. "אז למה אתם עוד פה?" שאלתי. טאה התקרב אלי והתיישב מולי במיטה "הבטחתי שאני אעזור לך. אני לא אחזור בי" הוא אמר "גם אני" ג'ימין מיהר ונעמד לידו. "למה שתעשו את זה?" הרגשתי שראייתי מתערפלת "אתם מבינים בכלל את מי אני מחפש?" שאלתי והסתכלתי עליהם. "כן. אתה רוצה להגיע לאבא שלי. באמת קוקי אם כלכך רציתי לפגוש את ההורים שלי היית רק צריך לבקש" טאה אמר בחיוך "זה לא מצחיק" אמרתי עצבני. איך הוא יכול לצחוק בסיטואציה כזו. איך הוא יכול להתנהג כאילו זה לא נושא רציני. "אני יודע. מפגש עם ההורים זה עניין רציני" הוא אמר וג'ימין צחק לידו. "ברצינות עכשיו. אנחנו נעזור לך קוקי..." ג'ימין אמר "אתה רק תצטרך למצוא דרך אחרת כי להרוג אותם אנחנו לא ניתן לך" קולו של נאמג'ון נשמע מדלת החדר. הסתכלתי לכיוון וראיתי אותו ואת ג'ין עומדים בכניסה. ולידם עמד יונגי. מה לעזאזל קורה כאן? "כמה זמן הייתי מעולף?" שיפשפתי את עיניי "מתי יונגי הגיע? מה קורה כאן?" שאלתי בחוסר הבנה.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
