- OUR DESTINY AS SOULMATES -

1

- פרק מספר 1 -
| נ.מ - כללית |

״מזל טוב ילד שלנו! אנחנו אוהבים אותך!״ הוריו של פליקס בירכו אותו ליום ההולדת השישית שלו שהתרחשה בביתם.
״אני רוצה שג׳יני יברך אותי!״ פליקס צעק והפנה את אצבעו כלפי היונגין הקטן שישב בסלון ביחד עם הוריו.
״ליקסי! הלוואי שנהיה ביחד ביום הולדת שבע שלך ואז תהיה גדול כמוני!״ היונגין צעק לו ופליקס חייך וחיבק אותו.
״אתה החבר הכי טוב שלי בעולם!! הלוואי שנהיה ביחד עד גיל מאה!״ פליקס צעק וכל המבוגרים צחקו.
״היונגין.. יום ההולדת שלך גם בקרוב.. מה תרצה לקבל במתנה?״ הוריו של היונגין תשאלו אותו.
״את ליקסי!״ הוא צעק.
״נדמה לי שעשינו טעות כשהכנסנו אתכם לאותו הגן״ אימו אמרה וצחקקה.
״איך נעשה את זה לדעתך?״ גברת לי פנתה בלחש אל גברת הוואנג.
״נבקש מהם להפרד אחד מהשני.. המעבר הזה חייב לקרות לצערי״ גברת הוואנג השיבה.
״שנעשה את זה עכשיו?״ היא שאלה ואימו של פליקס הנהנה בעצב.
״פליקס? היונגין?״ גברת לי פנתה לשניים הקטנטנים.
״מה אמא??״ פליקס קרא.
״כן גברת לי?״ היונגין שאל בנימוס.
״אתם צריכים להגיד להתראות אחד לשני״ היא אמרה.
״להתראות? לאן אתה נוסע ג׳יני?? לחלל? אפשר גם לבוא איתך?״ פליקס שאל בהתלהבות וכולם גיחכו.
״אני בכלל לא נוסע! החלל זה רחוק!״ היונגין אמר בכעס.
״ליקסי.. היונגין והמשפחה שלו יצטרכו לנסוע לטיול לתקופה״ אימו של פליקס ליטפה את ראשו והסבירה.
״ג׳יני! למה שיקרת לי? אתה כן נוסע לחלל!״ פליקס צווח.
״אני לא!״ היונגין רטן.
״חמוד.. הטיול הוא לא לחלל.. אבל זה יקח זמן עד שתראה שוב את היונגין.. תוכל להפרד ממנו יפה בחיבוק עכשיו?״ אימו שאלה.
״כן!!״ הוא צעק וחיבק את היונגין בחוזקה.
״ביי ג׳יני! שיהיה לך טיול נעים! תקנה לי מתנותת שתחזור!״ פליקס צעק.
״ביי ליקסי! כשאני אחזור אני אתן לך מלא מתנות!״ היונגין הוסיף וחיבק את חבר הילדות שלו בחוזקה.
״קדימה היונגין.. זה הזמן לזוז״ אימו של היונגין קראה מפתח הדלת.
״היה כיף מאוד גברת לי.. תודה רבה על האירוח ומזל טוב , נתראה בקרוב״ אביו של היונגין מיהר לברך לתודה את גברת לי.
״היונגין! קדימה!״ אביו צעק.
״רגע!! אני נותן לליקסי את הצמיד שלי!!״ היונגין צעק.
״אתה הכנת את זה לבד? אתה כמו קוסם!״ פליקס צעק והיונגין חייך.
״אם תאבד לי אותו אני לא אדבר איתך יותר!״ היונגין הזהיר ופליקס הנהן.
״תודה ג׳יני!! אני אוהב אותך!״ פליקס צעק וחיבק את היונגין בפעם האחרונה.
״גם אני אותך ליקסי! להתראות!״ היונגין הוסיף ורץ להוריו בדלת הבית.

בדרך הזו נפרדה דרכם של הבנים..
פליקס חגג את יום ההולדת השביעית שלו בציפייה שהיונגין יגיע לחגוג איתו כמו בשנה שעברה.
לצערם של שני הבנים , אף אחד מהם לא יכל לחגוג עם השני.
הם עדיין לא עיכלו את גודל הסיטואציה כשלא פגשו יותר אחד את השני לאחר כל יום.
פליקס היה בוכה הרבה שהוא מתגעגע להיונגין , והיונגין.. לא היה מסכים ללכת לבית הספר אם פליקס לא מחכה לו שם.
ביום ההולדת השמינית של היונגין , הוא קיווה שיוכל לפגוש את פליקס כדי לראות אם שמר על הצמיד שנתן לו.
היונגין היה בוגר.. הוא הבין שאם לא פגש את פליקס עד עכשיו , כנראה שזה לא יקרה יותר לעולם.
פליקס היה בוגר גם הוא , אף על פי שהיה קטן מהיונגין רק בשנה.
המשפחות לא נפגשות יותר.. ולכן אין מי שיאחד בין השניים שוב.
פליקס היה בוכה הרבה לאימו כששאל לשלומו של היונגין ואימו תמיד הגיבה באדישות כדי לא לפתח לו ציפיות לפגישה חוזרת.
היונגין היה משחק הרבה עם אבא שלו ושואל אותו האם הוא זוכר שהוא שיחק פעם עם פליקס את אותו המשחק.. וכשאבא שלו ענה שלא הוא התחיל לבכות.

הבנים היו בלתי נפרדים.. והוריהם ידעו זאת , אך למרות זאת.. לא יכלו לדעת מתי השניים יפגשו שוב.. אם בכלל ולכן , ניסו להשכיח להם אחד את השני בכל מחיר.. אפילו אם זה כואב.