שקר תמורת שקר

חלק 16: דברים שזוגות עושים

מרינט נשענה על מעקה המרפסת ונאנחה מול מסך הטלפון שהיה בידה. "אליה אומרת שזה לא מספיק."

"טוב, זה היה רק דייט אחד," החתול טען. "למה ציפית?"

"אני לא יודעת. חשבתי שהם לפחות יעזבו את הקטע של הבגידה, אבל נראה שהרבה אנשים חושבים שהדייט שלנו היה רק בשביל לעשות הצגה."

"זאת אומרת, זה באמת מה שזה היה אחרי הכל..."

היא התעלמה מהתגובה הזאת. "אליה מציעה שאפרסם באינסטגרם שלי תמונות שלנו עושים דברים שזוגות עושים. היא חושבת שזה יגרום למערכת היחסים שלנו להיראות יותר אמיתית."

"דברים שזוגות עושים, הא?"

"אני לא בדיוק בטוחה למה היא מתכוונת בזה, אבל--"

היא חטף מידה את הטלפון, קירב אותה אליו ונישק את לחיה. עיניה של מרינט נפתחו לרווחה. על פניו של החתול הופיע חיוך גדול והוא נופף בטלפון שלה מולה. רק שעכשיו על המסך יש תמונה שלו מנשק אותה על הלחי.

"הייתי אומר שאליה בטח התכוונה למשהו כזה," הוא אמר והושיט לה את הטלפון שלה.

לחייה של מרינט האדימו. "אתה... אתה פשוט..."

הוא הרים את ידיו מולו בכדי להגן על עצמו. "היי, נשיקות על הלחי היו בחוקים, זוכרת?"

"זה לא אומר שאתה יכול לנשק אותי בלי אזהרה!"

"סליחה." הוא התכופף אליה, כשעיניו הירוקות חייכו. "אבקש רשות בפעם הבאה."

ליבה פעם מהר יותר. הו, החתול הפלרטטן הזה הולך לקבל בחזרה.

היא משכה את הפעמון שלו לכיוונה, והחזיקה אותו במרחק של שיערה בין ראשיהם ככה שנשימותיהם התאחדו. עיניו נפתחו לרווחה יותר ויותר. אצבעה עשתה את דרכה אל חזהו.

"א-אמ, מרינט, מ-מה את--"

"מה הבעיה, חתלתול?" היא גירתה אותו. "אתה לא יכול לשאת את זה בעצמך?"

לחייו האדימו מתחת למסכה שלו. "א-אני כן."

"הו?"

"אני כן."

שפתיה התכווצו והיא דקרה את צידו באצבעה. חצי צעקה וחצי צחקוק ברחו מפיו.

"ידעתי!" מרינט חייכה.

היא דגדגה אותו בלי הפסקה, גורמת לו ליפול על ברכיו. הוא צחק, התנשף והתחנן בפניה שתפסיק. מרינט קפצה עליו כשהוא ניסה לברוח. ירכיה נחו בנוח סביב מתניו, כשאצבעותיה עדיין דגדגו אותו. דמעות החלו להופיע בעיניו.

"בבקשה," הוא התחנן. "בבקשה... מ-מרינט. אני לא... אני לא יכול... לנשום."

היא לקחה את ידיה אליה. הוא נשאר במקומו ללא כוחות מתחתיה ולקח נשימות עמוקות.

"את רעה, מרשעת," הוא נאנח.

היא חייכה. "רק נתתי לך את מה שמגיע ל--"

הוא סובב אותם ככה שהיא הייתה לכודה מתחתיו. עיניים ירוקות זוהרות עם כוונות זדוניות הסתכלו עליה. ליבה פעם בחוזקה ואז הוא היה זה שדגדג אותה, וכל מה שהייתה יכולה לעשות היה לצחוק ולצחוק ולצחוק.

"ת-תפסיק," היא התחננה.

"נא-אה."

"חתול!"

"נקמה היא נקמה, נסיכה."

היא ניסתה להשתחרר מאחיזתו, אבל הוא חיזק את אחיזתו בה. רק ברגע בו היא לא הייתה יכולה לסבול את זה יותר, כשבטנה כאבה ודמעות זלגו מעיניה, הוא התרחק ממנה והפסיק לדגדג אותה. ידיו זזו בכדי להחזיק את זרועותיה כשהוא עדיין היה מעליה, והחיוך השובב חזר אל פניו.

"אז, מה אמרת על זה שאי אפשר לשאת את זה בעצמך?" הוא שאל.

היא גלגלה את עיניה ואנחה ברחה מפיה. "בסדר. תפסת אותי. שמח?"

משהו השתנה בהבעת פניו וזרועותיו הקיפו אותה ומשכו אותה לחיבוק.

"אמ, חתול?"

"תודה," הוא גמגם.

"על מה?"

"אמא שלי ואני נהגנו לעשות קרבות דגדוגים כאלה. חשבתי שזה יכאב יותר אם אעשה את זה עם מישהו אחר, שזה רק יגרום לי להתגעגע לאמא שלי יותר מדי, אבל..." הוא קבר את פניו בין צווארה לכתפה. "זה היה ממש כיף."

עיניה נפתחו לרווחה. חתול מסכן. ככל שהיא לומדת יותר על המשפחה שלו, ככה חייו נראים עצובים יותר.

היא אחזה בו קרוב אליה, אצבעותיה עשו את דרכן אל שיערו ואל גבו הלוך ושוב. הגרגור העדין שנשמע מפיו גרם לחיוך להופיע על פניה. עדיין, היא לא הייתה מוכנה כשהוא התיישב והסתכל עליה מלמעלה, כשפניו כמעט נוגעות בשנה.

"מה?" היא אמרה, כשלחיה התחממו וגופה התקשה.

הוא מצמץ באיטיות.

"אתה מתכנן משהו, נכון?" היא שאלה בחשד.

שפתיו התכווצו, אבל כל מה שעשה היה להתקרב אליה ולגעת באפה עם שלו. צחקוק ברח ממנה.

"אתה נגעת באף שלי עם שלך, חתול טיפשון?"

"את החברה המזויפת שלי. אני יכול לעשות את זה כמה שארצה."

"הו, באמת?"

"אה-הא."

הוא ירד ממנה והושיט לה את ידו בכדי לעזור לה לקום. מרינט חייכה לפני שלקחה את ידו. הוא לא עזב את ידה מיד אחרי שהיא נעמדה, אלא הרים את ידה אל שפתיו ונישק את גב ידה.

"אני חייב ללכת עכשיו," הוא אמר.

"פלרטטן."

הוא קרץ לה וקפץ מהמרפסת בסלטה, וזה היה שקוף שהוא ניסה להרשים אותה. היא צחקה וצפתה בצל שלו מתרחקת ומתרחקת. הוא באמת היה חתול טיפשון.