להבה שמורה

פרק ראשון

"מסדרונות בית הספר ריקים.

אף אחד לא באמת מבין מה קורה..

זאת אומרת... הם פשוט לא מוכנים להבין! לא מוכנים להבין שכן, אותה הילדה היפה, עם העיניים הירוקות והשיער האדום, לא מסוגלת להתקרב לאש, להביט בה.

הם לא מבינים שזה הפחד הכי גדול שלי בחיים, אבל הם אפילו לא מנסים!"

זוהר עמדה בפינה החשוכה מול המראה הקטנה ודיברה בשטף, שפכה את הכל אודות היום הנורא שעבר עליה.

בשעה שהתקרבה לשער בית הספר, הבינה ששום דבר לא ישתנה. אותו השומר, עם אותו מבט קנטרני ולפיד של אש בידו. אלמלא היה לובש את המדים השחורים, שרק אנשי הברדקל היו לובשים, אפשר היה לטעות שהוא יוצא לסיור במנהרות החשוכות שבדרום הממלכה.

"ועכשיו? מה עכשיו? כן, אני מבינה! אני ילדה יפה, מקובלת, עם אהבות ותחביבים, בית הספר הוא הממלכה שלי, הבית. כולם חושבים שאני מושלמת, ואולי אני באמת כזאת, אבל זה לא אומר שאין לי פחדים! זה לא אומר שאני לא צריכה להיזהר.

אם הם בוחרים להמר במזלם, שיהנו, אבל אני אוהבת את עצמי ואת הסובבים אותי. אני לא רוצה שמישהו יפגע.."

באותה השעה הקבועה כמו תמיד, בסיום שעות הלימודים, התקדמה זוהר לשער בית הספר בדרכה הביתה. אחר הצהריים שלה היה עמוס באימוני היפנמה ושיעורי בית, בנוסף למסיבה הגדולה שנערכה בערב לכבוד חברתה הטובה.

היה עליה להספיק את הכל, אבל לפני כן התכוננה לקרב מבטים הקרב ובא עם השומר האדיוט שרק בית הספר שלה היה מסוגל להביא.

כל יום נאלצה להתמודד עם אותו הסיפור, כאשר הוא עמד עם הלפיד בידו והמבט הזה שלו, שרק היא ראתה..

היא כבר לא הייתה מסוגלת, בכל פעם מחדש כשהתקרבה לשער הייתה נדרכת וכבר מחפשת את אותו הלפיד הבוער המלחשש.

היא לא אהבה אותו.

תמיד היה אומר לה שטויות. כי מה? מה כבר אפשר לאמר? אני ההיפנמה שלך? את צריכה להקשיב לי?

"וכמו תמיד הוא היה חייב לומר משהו, לקרב אותו אליי עוד יותר כאילו כדי להכריח אותי לשמוע את המילים האלה, שממילא אנסה לשכוח ברגע שאמשיך הלאה.

ניסיתי לעבור כמו תמיד, בלי להתייחס. אבל הפעם זה היה שונה.

הלפיד נשאר במקומו בידו של השומר, וכשעברתי לאט מתכווצת מחשש מהמילים שיגיעו הפעם מכיוון האש, הייתה דממה.

כולם מסביבי שתקו, וכך גם הלהבה.

היו לה עיניים עמוקות, חסרות צבע או משמעות. כשעמדתי נדהמת מולה הבנתי שהיא מנסה להגיד לי משהו, להתקרב אליי. אבל אני לא לקחתי צעד קדימה, והשומר גם הוא לא התקדם.

ואז הרגשתי אותה! היא עטפה את כולי שרפה לי את הנשמה! קול פיצוח נשמע מרחוק, ובאותו הרגע הבנתי שהיא רוצה להיות שלי. זה היה הרגע שהתנערתי והתחלתי לרוץ בבהלה, מביטה לכל מקום חוץ מלאחור, מנסה לא לחשוב על מה שקרה זה עתה.

וכשעצרתי לרגע לנוח? אה זה פשוט, אפיק ניגש אליי והתחיל לצחוק. זה היה צחוק טוב, תמים, אבל זה היה צחוק!"

זוהר לא צחקה, היא נפגעה.

תמיד אחרי קטע קיצוני כמו זה חבריה צחקו עליה בלבביות שכזאת, וכי איך ילדה שכמוה יכולה בכלל להיבהל? לפחד?

הם לא הבינו את עומק החשש ואת משמעותו, שגזל מזוהר בכל פעם מחדש כל כך הרבה אנרגיות, שאם לא התמוטטה על הספה בסלון בשניה שנכנסה הבייתה, הרי זה היה נס.

אבל הפעם לא הייתה לה סבלנות לא לאפיק, ולא לעומר, ולא לאף אחד אחר. היא רצתה להישאר לבד.

"כעסתי עליו, מה? אסור לי לכעוס? גם מלכה לפעמים כועסת.

"מה נראה לך?! אתה יודע בכלל מה היה שם שאתה מעז לצחוק?!"

האמת שלא הגיע לו הכעס הזה, אבל אני כעסתי.

כאילו מה, הרגע האש הבהירה לי את רצונה, לא הכחישה דבר, לא ריחמה עליי. אני לא מצפה מעצמי לתגובה יותר מאופקת, למרות שאני בהחלט צריכה ללמוד את זה להבא."

כמו גור קטן שהרגע נזפו בו בצורה חריפה מאוד, הלך אפיק אחורה והשתדל לא לפגוש בעיניה של זוהר שוב.

לפתע הוא הוכה תדהמה. הוא נזכר במשהו שלא שם לב אליו קודם.

העיניים שלה בוהקות.

אדומות.