להבה שמורה

פרק שני

"מעולם לא שמעתי על דבר כזה. עיניים שמשנות צבע. וזה לא ערפד, ערפדים לא קיימים" 

אחרי שחזר אפיק מבית הספר, אחרי שראה את עיניה של זוהר, הוא הבין שמשהו אינו כשורה אצלה.

הוא שאל את אביו אם ראה את התופעה הזאת אי פעם, אך לאביו לא היה זמן אפילו להתפנות אליו ולהקשיב למה שיש לו לשאול.

הוא לא העז לדבר עם זוהר, כי הבין שהיא אינה יציבה כרגע.

מאותו הרגע שברחה באימה משער בית הספר, כמו השתלט עליה שד, היא לא נרגעה. היא נכנסה לסוג של אטרף שכזה שלא הכיר אצלה.

הוא ניסה לשחזר את מהלך האירועים מהבוקר ועד לאותו הרגע.

הוא לא הצליח לראות משהו שהיה שונה מגדר הרגיל. בבוקר זוהר הגיעה מעט באיחור, כמו תמיד, מחייכת וזוהרת כבכל יום.

השיעורים התנהלו כרגיל, אפילו יותר מזה- היא ציירה היום ציור מהמם בשיעור אמנות.

זה היה סוג של אדם, אולי נערה, אפופה באש, שיוצאת לה מהפה, מהעיניים. הנערה הייתה באויר, כאילו כוח בלתי נראה תפס אותה שם, דאג שתעוף מעל הארץ ולא תיגע באדמה.

המורה התלהבה מהציור, הן אפילו סיכמו שהוא יוצג בתערוכה שתיערך בשבוע הבא, המנהל בטוח ישמח.

לאחר מכן שאר השיעורים היו רגילים לחלוטין והתנהלו כמו תמיד.

לפתע נזכר בארוחת הצהרים, היא אמרה משהו, זוהר.

מלמלה משהו על הברדקל שיושב בפתח בית הספר ושומר. האמת שהוא לא בדיוק הקשיב למלמול הזה, אז הוא לא באמת הבין, 

אבל אם עושים אחד ועוד אחד כנראה שאפשר להבין.

הוא ניסה לחשוב על כל הימים האחרונים, בכל הפעמים בהם היה חוזר עם זוהר הביתה, מנסה להיזכר באותם הרגעים בהם בדיוק עברו את השומר.

הוא כבר היה קרוב לתשובה, הוא ידע את זה, אבל לא הצליח להבין מה בדיוק מציק לו בסיפור הזה עם השומר.

הוא ידע שבכל פעם ברגע שהתקרבו אל הברדקל החלה זוהר להיות מתוחה, ובכל פעם אחרי שעברו אותו נראו פניה כאילו היא נאבקת במאבק פנימי קשה, מנסה לסלק משהו שמנסה לחדור לתוכה, להציק.

אבל אל אותה הנקודה בדיוק, הוא לא הצליח להגיע.

"הציור!!" הוא צעק אל חלל החדר.

פתאום כל הנקודות התחברו לקו, כל החלקים לשלם. האש הייתה דבר שזוהר מעולם לא אהבה. היא תמיד השתדלה להתרחק ממנה, ולעיתים אפילו ברחה ממש.

כל הפעמים שהם עברו את הברדקל, כשבכל פעם מחדש הוא קירב אליה את הלפיד הבוער. אל המבטים המבוהלים בדרך כלל הוא לא שם לב, אך מסתבר שגם ככה הם נכנסו עמוק לתוכו- מספיק עמוק שיוכל לשלוף אותם ולהיזכר ברגע שיצטרך אותם.

היא הייתה דרוכה, כאילו האזינה למשהו, והיום כפליים.

הציור של האש רק הבהיר את התחושות הפנימיות שלה. הרי היה ידוע שזוהר מחוברת פנימה, אל אותו חלק שמעטים הצליחו להתחבר, ולבטא את עצמם, את תחושותיהם ללא קושי ובקלות רבה.

האם האש זו ההיפנמה של זוהר? זה כל כך הגיוני, מתחבר כמו אלפי חלקים של פאזל.

הוא ניגש מייד אל אביו, והפעם לא וויתר.

"אבא! אני חייב אותך דחוף, אני צריך עזרה- דיעה" קרא בעקשנות אפילו כשאביו ניסה לשחרר אותו מעליו.

לאחר מספר דקות התפנה אליו אביו, ואפיק שפך לפניו את כל המידע שהיה לו בקשר לכל מה שקרה.

התחיל בפחד הלא מוסבר של זוהר מהברדקל, המשיך בציור בשיעור האמנות, אחר כך המלמולים בזמן ארוחת הצהריים שוב בהקשר לברדקל, וסיים במה שקרה היום בצהריים- המפגש המוזר עם הברדקל וההתנהגות המפחידה של זוהר לאחר מכן.

הוא גם לא חסך מאביו את תיאור המבט הזוהר והמפחיד של חברתו הטובה, וגם לא התעצל וסיפר על הפחד היומיומי שלה מאש- מה שהוביל אותו בסופו של דבר להבנה הסופית.

"זה לא ייתכן" אמר האב לאחר זמן מה של שתיקה.

אפיק שלח מבט שואל אל אביו, והתשובה לא איחרה לבוא.

"היפנמה זה לא דבר פנימי. זה לא עניין של מים ואש. היפנמה הוא דבר שמוביל אותך במהלך חייך, זאת יכולה להיות ציפור, זה יכול להיות קול בראש. אבל היפנמה שהיא אש מעולם לא הייתה, היא מעולם לא הייתה באופציה.

אולי כדאי שתדבר עם המנהל, תשאל אותו מה יש לו להגיד, ובכל מקרה תשתף גם את חברתך במה שקרה, ותבדוק אם היא הרגישה את זה.

אולי גם יש לה הסבר לכל מה שקרה והכל בסדר. או שאולי סתם דמיינת. ובכל מקרה- מהיפנמה לא אמורים לפחד, היפנמה צריכים לאהוב- היא חלק ממך."

אביו סיים את דבריו ושתק כמה רגעים.

"הכל בסדר?" שאל את אפיק בדאגה.

"כן, אני סתם מוטרד. אני מקווה שזוהר בסדר." אמר. "תודה רבה אבא, אני חושב שאלך אליה לבדוק מה קורה איתה ואיך היא מרגישה.."

אפיק נפרד בדאגה מאביו שולח אליו נשיקה אווירית וחיבוק מהיר, מזדרז לביתה של זוהר.

צרחת אימים נשמעה מתוך הבית. לא היה צריך להיות עם ראיה חדה כדי לזהות את האור האדום-כתום שאפף את הבית.

זוהר הייתה לבדה.

הוא פתח את הדלת לרווחה והחל לרוץ לעבר המטבח.