Dance Until It Hurts [L.S] // מתורגם

FINAL - THIRTY FOUR

יום הולדת שמח הארולד!!
אשכרה 30

———

הדבר הראשון שהארי ואני היינו צריכים לעשות היה להתנצל בפני ליאם.
אז לפני שהחזרה התחילה ארבנו לו לבד בהלבשה חדר.

"ליאם!"

"מה אתה רוצה, לואי?"

"רציתי לדבר איתך. אפשר?"

"אני עסוק." – אמר והתרחק ממני, לקראת המקלחות.

תפסתי את זרועו במהירות והפכתי אותו.

"בבקשה."

"מה זה?"

"תראה, חשבתי שאתה הסיבה שגירשתי אותי. אני מצטער. גם הארי מצטער. נכון?" – אמרתי, מסתובב אל הארי, שישב על ספסל - "תגיד את זה." - אמרתי לו.

הארי קם והלך למקום בו הייתי, מניח זרוע סביב המותניים שלי.

"אני כל כך מצטער, ליאם. שנינו חשבנו שנכנעת לנו. וזו הסיבה שלקחתי את ההובלה ממך. האמת היא שרציתי להעיף אותך מהחברה, אבל לואי עצר אותי. ואני שמח שהוא עשה זאת."

"אמרת לו לא לפטר אותי?" – שאל אותי, נדהם, ואני הנהנתי.

"אתה לא רקדן רע, מגיע לך להיות בחברה."

"זה קצת מפחיד אותי ששניכם כל כך נחמדים. אני מרגיש שאתם עומדים לרצוח אותי." – אמר, מודאג בעליל.

"אנחנו רק מתנצלים." - צחקתי.

"אבל אתה תמיד מרושע. אתה לא מתנצל." - הוא אמר לי - "ואתה המורה שלי." הוא אמר והצביע על הארי.

"אני עדיין כזה, אבל אני גם בן אדם." - הוא ענה.

"הוא פשוט נהיה רך כשהוא איתי." אמרתי לליאם - "נכון, הארי באן?" – אמרתי, מתגרה בו ונעצתי אצבע בלחיו.

"אל תקרא לי ככה בעבודה." – אמר וצחקתי.

כמובן שלא הייתי עושה את זה בפומבי , אבל אף אחד לא היה כאן חוץ מליאם.
והיה כיף להקניט אותו קצת.

"בטח. ובכן, ליאם, אני מקווה שאתה מקבל את ההתנצלות שלנו כי עכשיו אנחנו יודעים שלא אמרת לגברת הורן, שעמדת במילה שלך. אז תודה לך, אני מניח. חבל שאין לנו את הדואט עכשיו, כשאני באמת מחבב אותך."

"וואו, רגע. אני יכול להקליט את זה?"

"אין סיכוי." - צחקתי.

"כן. בסדר. תודה שהתנצלת. כך או כך, לא הגיע לי ההובלה, אני שמח להיות עדיין בחברה גם אם זה אנסמבל."

"גם אנחנו חשבנו על זה. אולי יש לך משהו יותר טוב מאשר אנסמבל." - הארי אמר.

"מה?" - ליאם שאל.

"אתה תראה." - חייכתי.

~~~

הארי עזב כדי שיוכל ללכת ולדבר עם קלאודיה. אלוהים יודע על מה. ונשארתי עם ליאם, רק פטפטתי.
הוא היה נחמד אחרי הכל. ואם הארי ישאיר אותו בחברה אני אצטרך להסתדר איתו בסופו של דבר, נכון?