שתיים על הכוונת

פרק 7- רגעים עצובים ומדאיגים

אנה הצליחה לפנות את אחותה לבית החולים שין שבממלכת האלפים בקרבת הארמון.
"אני מצטערת אנסטסיה. לא יכולנו להיכנס לארמון ולתת לפיטר לטפל בך" אמרה אנה "הוא במסע חידוש אספקה."
"הכל בסדר. אנה, גם אם הוא היה שם, פיטר לא היה עושה את זה טוב יותר, חוץ מזה אני בספק אם היינו מגיעות בזמן. אני רק צריכה להישאר במיטה דבוקה למכונה המעצבנת הזו שמביאה לי דם ואני בריאה. זה רק עניין של קצת זמן." אמרה אנסטסיה.
"עכשיו לכי, תנקי את הראש. מאז שהגענו לכאן את לא עוזבת אותי" הסבירה אנסטסיה.
"אני לא עוזבת אותך, אחותי". התעקשה אנה, היא לגמרי התרגלה לקרוא לאנסטסיה בשם הזה: 'אחות'.
המילים האלה הפתיעו את אנסטסיה. אף אחד מעולם לא התעקש עליה מאז שזאוס הגיע אליה.
"בסדר, אז צאי רק לכמה דקות. זה לא בריא לך לחשוב על מצבי כל הזמן".
אנה השתכנעה ויצאה לנשום אוויר בפתח הכניסה של בית החולים.
"הנסיכה אנה!" צעק מישהו שקולו היה בלתי מזוהה.
אנה הסתובבה לפניו של האיש.
"סלח לי. מי אתה?" שאלה אותו הנסיכה אנה.
"את הנסיכה אנה? אוי, בשם האלילים, איזה מזל. חששתי לבריאותך." ענה האיש האלמוני.
"סליחה, אני לא מדברת עם זרים", אמרה אנה בהתחמקות.
"לא, חכי רגע בבקשה". ביקש האיש.
"אני אלבין נסיך בני האנוש."
"אני לא יודע אם את זוכרת אבל לפני כמה שנים כשהיינו בני 5 הוחתם ההסכם בין ממלכת האלפים לבין ממלכת בני האנוש. גם אנחנו היינו שם, אבא שלי ואמא שלך חתמו על הסכם, ובתור חתימה שההסכם ישמר לדורות אמא שלך ביקשה לארוס אותנו כדי שיום אחד נוכל להתחתן והשלום בין הממלכות ימשך." אמר אלבין במבוכה.
"אתה חתיכת פטפטן, אלבין נסיך בני האנוש." צחקה אנה, גם היא קצת מובכת.
"אבל איך מצאת אותי?" שאלה אנה במחשבה שניה.
"האמת שיש משהו ממש מגניב שבני אדם פיתחו שקוראים לו GPS. בעזרת זה את יכולה למצוא כל דבר שאת רוצה. את רק צריכה להקיש את שם המקום שבו האדם או החפץ שאת צריכה נמצא והוא מראה לך איך מגיעים".
"ואיך ידעת את מיקומי"? שאלה אנה.
"אה.. זה.. האמת שזה מידע שהגיע ממרגלי הממלכה". אמר אלבין בשובבות יצחק.
"אה, זה בסדר, גם לנו יש מרגלים שאומרים לנו לא מעט עליכם". הסבירה אנה.
"אני מבין..." אמר אלבין.
"והאמת שאני לא זוכרת שנפגשנו" אמרה אנה במבוכה.
"אני לא זוכר את הפגישה, אבל דבר אחד זכרתי בוודאות."
"באמת? את מה?" שאלה אנה.
"את יופייך, מאז שאני קטן אני מנסה לא לשכוח את מראך. אבל האמת שעם חלוף השנים שכחתי, אבל תמיד אחזתי בעובדה שאת יפה." הסמיק אלבין.
"ואני שמח לראות שצדקתי." התקרב אליה אלבין ונגע בשערה.
"א... אני..." הרגישה אנה אי נוחות.
"אני מצטער..." התרחק אלבין.
"תני לי לפצות אותך, אקח אותך לפארק הסמוך לאות התנצלות".
אנה הסתכלה על חלון חדרה של אנסטסיה שתצפתה עליהם. היא סימנה לה שהיא מעוניינת ללכת עם אלבין ואנסטסיה אישרה לה עם חיוך רחב על פניה. רק לאחר קבלת אישורה של אנסטסיה הסכימה אנה להתלוות אל אלבין לטיול הקצר לפארק הקרוב.
                              ***
בינתיים בממלכת הערפדים.
"הו באמת! בגלל ג'וליאנה הכל נהרס. לולא קיומה...." אמר גון בעצבנות ובעט בקיר לאחר שהתגנב בעזרת כישורי ההתחמקות שלו לחדרו של מייקי בטירת הערפדים.
"לולא קיומה שנינו לא היינו קיימים עכשיו" הסביר לו מייקי.
גון לא ענה.. הוא לא אהב את העובדה הזו.
"אני מבין שאתה כועס ובעיקר לחוץ. אבל אני אעזור לך".
"אבל... למה שתעזור לי? ואיך בכלל תוכל?"
"קודם כל תזכור שאני עוזר לך כי אנחנו חברים, דבר שני אתה יודע שאני הבן האהוב על אבא שלי.." הסביר מייקי.
"אני מבין..." אמר גון.
"טוב, אפשר לנסות" הוסיף גון, אם כי זה נשמע לו מטומטם.
הם שניהם הלכו לחדר הכס.
"עדיף שאני אכנס ראשון" אמר מייקי לגון בכניסה לחדר הכס.
"אבא, מצטער על הפרעתי". אמר מייק כשנכנס לחדר הכס בהיסוס קל.
"מייקי אהובי, מהי סיבת ביקורך?" שאל אש אביו.
"אל תגיד לי שזה קשור לכישלון של גון" הוסיף אש.
"מאיפה אתה יודע את זה?!" הגיב מייקי בכעס פתאומי.
"לא ידעתי, אבל הרגע הוכחת את זה".
"משהו קרה מייקי? אתה רגיש מבדרך כלל, וזה הופך אותך למטופש, כמעט כמו האלפים." הסתכל עליו אש במבט מתנשא.
"אל תשכח מייקי, אתה הבן שלי, האהוב עליי, והעובדה שגדלת בדרך ערפדית גרמה לך להיות מי שאתה. רואים שזה שאתה מסתובב עם גון מתחיל להשפיע עליך לרעה. התחלת לאהוב?! כבר שכחת את כל הדברים שלימדתי אותך בנוגע לדרך הערפדית שלנו?!" ניסה אש לשכנעו לעזוב את גון לנפשו.
"דרך ערפדית?.. הו נכון! דרך ערפדית!"
"אבא! אם אגדל את גון בדרך הערפדית אתה לא תהרוג אותו, נכון?" שאל מייקי.
"אני מניח" אמר אש.
"אבל אל תשכח שהדרך הזו כוללת גם עונש ברגע שמשהו לא הולך כשורה".
"הכנס את גון בבקשה" אמר אש.
"כן אבא" אמר מייקי והסתובב כדי לפתוח את הדלת.
"תמות מייקי" אמר אש בשלווה מוזרה ברגע שמייקי הסתובב ופצע אותו בליבו פצע פנימי.
"לא... צפיתי שתשתמ..ש בזה" אמר מייקי בגמגום לאחר כמה שניות שהדם מתפזר בתוך גופו בצורה נוראית. ערפדים לא יכולים למות מכל דבר, אבל גם אז יש את הפצעים הנוראים. שעד שהגוף יספיק לרפא אותם, הערפד כבר לא יצא מזה בחיים.
"מייקי, אתה בני אהובי, אבל אם אתה תנסה לעמוד בדרכי לא אהסס לפגוע, אפילו בך".
"אני יכול ברגע להרוג את כולכם! אותך ואת כל אחיך.." חייך אש באי שפיות גמורה.
"בעזרת קשר הדם שלנו" והרחיב את חיוכו.
"מייקי. אתה בסדר?" שאל גון בתמימות כשנכנס. אך מייקי לא הגיב. הוא כבר לא היה בחיים כדי לשמוע את גון ואש.
"לא? טוב, זה בסדר"
"אני רק רוצה להגיד לך שאני מצטער אבל אני עדיין שונא את המשפחה שלי יותר משאני אוהב אותך"
"ולכן אשאר בצד של הערפדים, ולא אנקום את מותך." אמר גון כשהתכופף לפניו של מייקי והחזיק בידו באדישות חלקית.
"איזו מחווה..." הגיב אש בציניות ופנה הישר לגון שקם מידית.
"תקשיב גון" אמר אש, מתנהג כאילו לא הרג את בנו שניה אחת קודם.
"אתה נכשלת במשימתך..."
"א..אני יודע אבל..." גמגם גון בפחד.
אש השתיק אותו ואמר "ובכך קיבלת על עצמך עונש חמור".
"אבל אל תדאג, גון יש בך פונטציאל" אמר אש בחיוך מעודד.
"לכן העונש שלך הוא לא מוות".
"העונש שלך כבר הסתיים, ומעכשיו אני הולך לגדל אותך- בדרך הערפדית!"
"מה הכוונה 'העונש כבר הסתיים?' " שאל גון בבלבול.
"העונש שלך היה המוות של מייקי, היחיד שאהב והגן עלייך במקום הזה". אמר אש בריגוש מעושה.
"אני מבין..." גיחך גון תוך הכחשת מצבו.
"אז.. איך הולכת הדרך הערפדית?" הוסיף גון לשאול.
"עבודה קשה. ובמקרה בו משהו לא הולך כשורה צפה לעוד עונשים כמו אלה או יותר גרועים".
"אני מבין, זו הדרך שבה מגדלים ערפדים..." הסביר לעצמו גון במבט חסר חיים.
"אני מסכים" "לא יהיה לי עם מי להיות פה בממלכה ואני מניח שאין לי גם לאן ללכת. אז כל שעליי לעשות זה להעסיק את עצמי במעט."
"אל תדאג, זה יעסיק אותך" אמר אש.
וגון הגיב רק בחיוך קטן למרות ההלם שהיה ניכר בפניו.
                                ***
בחזרה לממלכת האלפים.
"תודה, אלבין, הטיול היה נחמד" אמרה אנה בחביבות.
"בשמחה.." ענה.
לאחר שתיקה של כ5 שניות אמר אלבין "נראלי שאלך".
"לא חכה!" אמרה ענה בקול מעט רם.
"תרצה אולי לבקר בארמון? נוכל לבדוק שם את המסמכים שאימי אנג'לינה הכינה, הם כבר מוכנים, אבל אני אשמח לראות אותם, איתך".
המילה 'איתך' נכנסה חזק לליבו של אלבין בחרדה כאילו אנה חזרה על המילה פעמים רבות והדופק שלו התחיל לעלות.
"תוכלי לבדוק אותם לבדך?" ביקש אלבין על אף שמאוד רצה ללכת איתה.
אנה לא הבינה דבר. "אני מאמינה שאנחנו צריכים לעשות את זה יחד" התעקשה אנה.
אלבין הבין שאנה לא מוכנה לוותר לפי עינייה שנצצו כברק.
"אני מבין, אז אני אבוא" אמר. "טוב.. פשוט אנסה להתרחק מכולם.." הוסיף בלחש לעצמו.
"אה?" אנה הופתעה לשמיעת הלחישות.
"לא כלום" ענה אלבין. "בואי נלך".
הם הגיעו לארמון.
"הגענו, רוצה סיור?" שאלה אנה בנחמדות.
"בואי נמצא את המסמכים הללו ונלך" סינן אלבין. הוא לא היה מעוניין לשהות בארמון יותר מן הדרוש.
"אוקי..." הביטה בו אנה במבט מוזר.
"היי אנה, ברוך שובך הביתה" קראה ג'וליאנה.
אלבין נבהל למשמע קולה והרגיש דחף עצום לרוץ משם.
"אתה הנסיך אלבין, אני צודקת?" "כבוד הוא לנו לארח אותך בטירתנו" ג'וליאנה הוסיפה כשהפנתה את ראשה לאלבין.
"אתה תהיה בעתיד בעלה של אנה, אני שמחה שמישהו כמוך ביקש את ידה".
ג'וליאנה הושיטה את ידה ללחוץ לו יד.
אך אלבין התעלם מידה המושטת וקד קידה במקום זאת ואמר: "תודה לך המלכה ג'וליאנה, זה כבוד הוא לי להיות בחברת בתך המתוקה".
אנה הובכה במעט והסמיקה- נראה לה שהיא מאוהבת באלבין אפילו יותר.
ג'וליאנה החלה להשתעל כשידה הייתה עוד מופנת קדימה.
"נו קדימה, מדוע אתה לא לוחץ לאמא את היד? היא אפילו השתעלה כרמז" אנה אמרה כדי לשבור את השתיקה שחלה כבר מספר שניות ארוכות.
"אני חושש שהרמז היה מעט שונה ממה שאת חושבת הנסיכה אנה" אמר אלבין לעצמו.
אנה הפכה עצבנית. לכן לקחה את ידו של אלבין שנראה מופתע והכריחה אותו ללחוץ את ידה של ג'וליאנה.
ג'וליאנה לא הפסיקה להשתעל. "אני אלך לנוח בחדרי במעט" אמרה.
"צדקתי, אפילו בלחיצת ידיים חסרת משמעות כמו זו... ידעתי שלא הייתי צריך ללחוץ את ידה" "איך אני אספר את הבשורה לאנה?" אלבין נלחץ.
"טוב... בוא נמצא את המסמכים האלה" אנה החלה בחיפושים.
"לא מעניין אותך שאמא שלך הפכה לחולה?" שאל אלבין בתמיהה.
"לאמא שלי היה עבר קשה. היא סיפרה לי שמאז שהיא קטנה היא חולה ממש מהר." "היא פשוט זקוקה למעט מנוחה" קבעה אנה בחיוך.
אלבין ניסה להסביר לה שהיא טועה, אך לא ידע איך- אז הוא שתק.
"אתה בסדר? אתה בכלל לא עוזר לי לחפש" אמרה אנה כשאלבין עמד במקומו כבר זמן מה.
"אהה... אני מצטער" גיחך והתחיל לחפש גם הוא.
לאחר כמה דקות "מצאתי!" צעקה אנה בהתלהבות.
"אני שמח" ענה אלבין. "אז בואי נקח אותם ונלך."
"לאן אתה רוצה ללכת?" שאלה אנה בבלבול.
"לטירת ממלכת בני האדם- לבית שלי". "שם אני בהחלט מרשה לך לעשות סיור, רק ש... אני אדריך" צחק אלבין.
אנה ציחקקה גם היא ולאחר שבדקה שאין שומרים בסביבה שיתנגדו לרעיון, התלוותה לאלבין לכיוון יער הוקי המפריד בין ממלכת בני האדם לממלכת האלפים. אך אנסטסיה בדיוק חזרה לארמון מבית החולים, ונראה שהיא מרגישה טוב מתמיד. אלבין נלחץ כשראה אותה- בערך כמו שעשה עם כל אחד אחר שהוא לא אנה.
"היי אנה." נופפה לה אנסטסיה לשלום.
אנה שמחה שהיא מרגישה טוב וקפצה עליה מהתרגשות. "אני כל כך שמחה שאת בסדר" אנה כמעט דמעה.
אלבין שמר מרחק, קד קידה ואמר: "הנסיכה אנסטסיה, אני מברך אותך על הגעתך הביתה בשלום. אנו בדיוק יוצאים לממלכת בני האדם לסיור בממלכה".
אנסטסיה אישרה ושמחה שיש לאנה חבר, למרות ששני אחיה (בלי להחשיב את שאר הערפדים שנולדו ערפדים ונשארו ככה עד כה) לא עוסקים אפילו במעט באהבה.
אחרי זמן מה של הליכה, שבה אלבין ואנה לא הפסיקו לצחוק ולדבר ברומנטיות כאילו הם יוצאים כבר שנים, הם הגיעו לארמון המלוכה של בני.

הגיעו שעות הערב. "את וודאי כבר רעבה" אלבין ביקש מהמשרתים להגיש להם את ארוחת הערב שלהם. הוא התיישב לידה, בשולחן האוכל, בחיוך ואנה חייכה אליו בחזרה.