שתיים על הכוונת

פרק 8- הנקמה

בשעות הלילה האפלות מאוחר יותר הגיע מרגל מטעם ממלכת הערפדים לחדר הכס בארמון הערפדים. כפי ששמתם לב לכל ממלכה יש מרגל מטעמה גם אם הממלכות מסתדרות מצויין (מה שלא היה המקרה בממלכת הערפדים).
"הוד מלכותו, גיליתי דבר נורא" אמר המרגל.
"מה גילית?" שאל אש בשעמום, היות והמרגל מנסה להיות מסקרן פעם אחר פעם ללא הצלחה.
"ג'וליאנה מתה! לפני שעה בדיוק!" אמר המרגל.
אש היה מופתע מדברי המרגל אך מיד התעשת "מי שאחראי למותה הולך למות". "על ידי". הוסיף אש בזדוניות.
"רגע, אבל... לא רצית שג'וליאנה תמות? קיוויתה לכך. ציפיתי שתהיה פשוט שמח" הגיב המרגל בבלבול.
"אני ממש עצבני כי מי שהרג את ג'וליאנה לא היה ערפד. התקווה שלי הייתה שכל שבט האלפים ימות על ידי שבט הערפדים שלי. לכן אני רוצה להרוג את מי שהרג את אישתי! בטוח הוא יהיה בארמון"."אצא מחר בזריחה לבדי" קבע.
גון לא יכל שלא לשמוע את השיחה המעניינת.
"אש, אני יכול להצטרף?" שאל גון בתמימות.
"כל זה בגללך גון. יכולת להרוג את ג'וליאנה בהזדמנות הנדירה שניתנה לך ואז היא לא הייתה נהרגת על ידי מישהו אחר. זהו ביזיון לממלכת הערפדים. אתה האחרון שמגיעה לו חלק בנקמה שלי" אמר אש בדרמטיות מועטה.
כפי שבוודאי שמתם לב, גון הוא מאוד צייתן, אז מאחר שהוא לא אהב את תגובתו של אש הוא החליט לשים עליו פס ובכל מקרה להסתנן לארמון האלפים למחרת בבוקר.
"קדימה רוקי, אני רוצה לבדוק את זה". אמר גון לעורב שלו.
רוקי היה הסימן של גון להיזכר בכך שהוא קיבל נאמנות למלך הערפדים. כל המשרתים בארמון קיבלו עורב כמוהו מאחר שזה היה סמל הנאמנות הנפוץ ביותר אצל הערפדים.
"אתה יודע רוקי... אחרי שמייקי מת והתחלתי ללמוד את הדרך הערפדית כבר לא בא לי כל כך להיות ערפד" אמר גון כדי לפרוק את מחשבותיו.
"ואני גם רוצה לדעת מה קרה עם לג'וליאנה".
"אני אבגוד באש מחר ואראה מה עשו לה" "אבל זה לא יהיה פשוט כל כך" גון נאנח.
גון יצא כתלמיד בית ספר רגיל עם תיק על גבו, עוד לפני שהשמש תכננה אפילו לעלות השמיימה "בסדר, אני מוכן לצאת".
לצערו, ממש מול באמצע היער המפריד בין האלפים לערפדים, הוא נתקל בג'ון, כנראה ג'ון היה אמצע משימה, למרות יכולות ההתחמקות הנדירה של גון, הוא עדיין הבחין בו.
"מה אתה עושה?" הוא שאל אותו כשערבב כוס של תה.
"אני... אממ..." גון היה מופתע שהבחינו בו. "אני... רק משחק...במרגלים".
"נו באמת, אתה גדול מדי בשביל זה, תתבגר." ג'ון גילגל עניים והלך משם.
גון נשם לרווחה ועבר את החצייה של היער בביטחה.
הוא הגיע לטירת האלפים.
היה חשוך וקודר בארמון.
גון פתח את הדלת במועט "תסלחו לי, יש כאן מישהו?"
שום קול לא נשמע...
לפתע הוא שמע משהו. זה היה קול בכי. קול מוכר. וכאשר נזכר מי בעל הקול הזה עלה היישר במדרגות במהירות הבזק כדי לנסות לעזור.
הוא פתח את הדלת במהירות.
אנסטסיה שנשכבה על גופתה של אמה נבהלה וקמה לפניו.
"ומה אתה רוצה?" שאלה בכעס מבעד לדמעותיה.
"אני גון. אח שלך ובנה הבכור של ג'וליאנה…כלומר בנה הבכור מהמלך אדוארד."
"אממ... מה קרה לאמא?" שאל גון בביישנות.
"קודם כל- שלא תעז לקרוא לה אמא! דבר שני- מה אכפת לך?! לא היית מעדיף שכולנו היינו מתים וזהו זה? כלומר, רק אתמול ניסית להרוג אותנו!"
גון לא ענה. הוא חשב ברצינות על מה שהיא אמרה- "אולי באמת, בשל חטאי לא יהיה לי מקום ללכת אליו? אם כן, מה אעשה?" הוא עמד קפוא במקום ללא תזוזה.
"אתה היית עד עכשיו בממלכת הערפדים?" שאלה אנסטסיה כדי לשבור את השתיקה.
"אהה.. כן, אני מצטער, אני שיתפתי איתם פעולה ו...."
"לא, לא לזה התכוונתי..." אנסטסיה ענתה.
"אה, אז מה רצית?" גון נראה מופתע.
"מה שלום כולם?" אנסטסיה שאלה בביישנות מועטה.
"אמממ... כולם חיים… מלבד מייקי".
"אני מבינה…" אנסטסיה נזכרה בכך שמייק תמיד שיחק איתה כשהייתה קטנה… למרות שלבסוף הביא לבריחתה של אנסטסיה בכך שהציע לאדמונד להרוג אותה.
"אני לא יודעת אם לשמוח מהעובדה שהוא מת או לא" אנסטסיה הגיבה.
"כי הוא רצה להרוג אותי ובשל כך הגעתי לכאן".
"גם אני לא יודע". אמר גון. "כלומר בזכותו אני הבנתי עד כמה משעממת הדרך בה ערפדים הולכים והגעתי לכאן".
"אני מבינה..." הגיבה אנסטסיה מעוניינת.
"זה ממש מפתיע לדעת שבשני המקרים שלנו מייקי הוא זה שהוביל אותנו לכאן".
"הוא תמיד שיחק איתי" אמרו שניהם יחד.
הם צחקו.
"אה, טוב. נראלי שאלך." אמר גון בחוסר חשק.
"אני אלווה אותך." אמרה אנסטסיה.
"מצטערת גון, אני עדיין לא יכולה לסמוך עלייך במאת האחוזים." הוסיפה במחשבותיה.
אנסטסיה אחזה בידו, "אז זה לא נכון? ידייך אינן עשוייות מסכינים?" התבדחה איתו אנסטסיה.
אך גון לא ענה לה וקפא במקום.
"יש כאן הרגשה מוזרה. אני לא רואה אף אחד. אבל אני מרגיש מישהו, מישהו מוכר."
"את מרגישה את זה גם?" שאל גון בניסיון להבין מי האיש שמסתתר.
"עכשיו שאתה אומר את זה... כן. אני מרגישה משהו" השיבה אנסטסיה.
"נו טוב, נראה שנחשפתי" אמר אש כשיצא ממקום מחבואו.
"אבא? מה אתה עושה פה?" שאלה אנסטסיה בתמימות בפעם הראשונה בחייה.
"למה הקדמת אש?" שאל גון.
"שמעתי את השיחה הקטנה שלך בארמון ורציתי לעקוב אחרייך."
"ואגב, למה אתה נמצא איתה? הילדה הכושלת שלי. ראיתי אתכם יורדים יחד במדרגות".
"אנחנו סתם דיברנו!" גון נראה מובך והוא בעצמו לא יודע מדוע. הוא שמט את ידה של אנסטסיה בבהלה.
"ומדוע הלכת כנגד דבריי? אתה חושק בעונש?" שאל אש בחיוך.
"אני לא הולך לחזור." ענה גון.
אש לא הבין. אז גון המשיך: "נמאס לי מהדרך הערפדית הזאת שלך! כולכם שנאתם אותי. לא היה לי שם חבר אחד מלבד מייקי, שגם אותו הרגת! לא הסתדרתי עם אף אחד אחר והאמת שאני ואנסטסיה די דומים" גון החליט שזו הזדמנות מצויינת לאמת מול אנסטסיה את הדברים.
"אהה..." אש פלט אנחה.
"גון. אני לא שונא אותך, אולי כשלת במשימתך אבל בשביל זה אפשר להשתפר." "חוץ מזה- מייקי היה האליטה של הדרך הערפדית. הוא תמיד ריצה אותי וכמעט ולא קיבל עונשים. אתם באמת חושבים שהוא היה חבר שלכם?"
"אתה ממעיט בערכנו?" שאלה אנסטסיה.
"וודאי שלא" גיחך אש. "עכשיו ברשותכם. אלך לסיים את הסיפור שלי עם ג'וליאנה אחת ולתמיד" אמר אש בשמחה כנה.
"כן….לא אין לך את רשותנו. שלא תעז להתקרב לאמא! מספיק מיררת את חייה, אין סיכוי שניתן לך לגעת בה גם במותה!" אמר גון.
"נכון!" הצדיקה אנסטסיה את גון.
"רגעע!! הכל קורה מהר מדי! מה זה אומר? אני סומכת עכשיו על גון?" כל השאלות התחילו להציף את אנסטסיה.
"אוקי. כנראה אצטרך לעבור דרככם." אש משך בכתפיו כאילו זה הולך להיות קל והחל בתקיפה.
"תזהרי!!" קרא גון כשאש תקף את אנסטסיה. היה נראה שהיא לא התאפסה לגמרי על המצב. היא התחמקה ממש ברגע האחרון.
"היי, את צריכה להיות מרוכזת.." הוסיף גון.
"אני כבר יודעת. ועכשיו, אל תוסיף מילה, אני חושבת על תוכנית."
"קיבלתי!" אמר גון כאילו אנסטסיה הייתה המפקדת שלו, לא שהרגיש שהיה טונות של זמן לחלוקת תפקידים..
"איך את מתכננת להרוג אותו?" שאל גון.
"אין כל טעם בלהרוג אותו, אם נצליח לכלוא אותו הוא יוכל לתת לנו הרבה מידע. הרי הוא מקור המידע בנוגע לממלכת הערפדים, אם הוא ימות 7 האחים יהיו הבעיה- הם גרועים ממנו בהרבה- במיוחד יחד." אמרה אנסטסיה בעודה מנסה להמשיך להתחמק מהתקפותיו של אש.
גון הסכים. הוא ראה הכל גם הוא בעצמו.
"טוב. תראה. לך למעבדה ותביא לי את השיקוי הורוד שעל המדף השלישי בארון שמול הדלת. לאחר מכן בסימן שלי תעשה את מה שאתה הכי טוב בו".
נראה שגון לא הכי הבין. הוא נתקע על מילה מסויימת "יש מעבדה בטירה?!" עינייו קרנו מהתלהבות.
"כן. יש מעבדה בטירה. בקומה הראשונה חדר 57."
גון התאפס "רגע. אבל מה אם החומר הזה יפגע בי? הרי אני ערפד בדיוק כמו אביך".
"בעבר, מאז היווצרותם של האלפים המעבדה הייתה מלאה בדברים רק כנגד הערפדים. אך היום יש עוד המון יצורים ואנחנו מוכנים לכל תרחיש שהוא." אנסטסיה שלפה את החרב המתקפלת שתמיד נשאה עליה.