וואנשוטים של פרסי ג'קסון (והרבה קטעי פרסבת')

ההצעה חלק 2

תקופת זמן: אחרי החתונה (תקראו חלק קודם כדי להבין)   מיקום: האולם חתונה  נקודת מבט:פרסי

החתונה הסתיימה, ואני המתנתי בחוץ לאנבת' שבירכה את אמה ונפרדה ממנה. אוויר הלילה היה קריר, וחבקתי את זרועותיי כדי להתחמם. בראשי עדיין צפה ההחלטה שהחלטתי שעה קודם לכן, להציע לאנבת' להתחתן איתי. מצד אחד ידעתי שאני רוצה את זה, מאוד, בכל נימי נפשי ידעתי את זה, ומצד שני כרסם בי הספק. אם היא תגיד לא? זה ישבור אותי. אני לא אוכל להתאושש מזה. קול כחכוח בגרון קטע את מחשבותיי. קפצתי במקומי והסתובבתי. אנבת' עמדה שם, חצי מגחכת. "על מה אתה חושב?" היא אמרה וחייכה. התקרבתי אליה. "הייתה חתונה יפה" אמרתי. "כן" היא אמרה. פתאום שמתי לב שהיא עדיין לבושה בשמלה הדקיקה שלה, ורועדת. התחלתי לפשוט את החליפה שלי, אבל היא צחקה ורק אמרה:"פרסי, הכל בסדר. בוא פשוט ניכנס לאוטו." כרכתי את זרועי סביבה כדי לחמם אותה מעט בכל זאת, והלכנו אל המכונית הכחולה שהמתינה לנו.

המתינה לנו נסיעה ארוכה, של ארבעים דקות לפחות, אבל כבר בעשר הדקות הראשונות שלה הבחנתי שמשהו לא בסדר. אנבת' ישבה במושב שליד הנהג, ובהתה באופק במבט מהורהר. בדרך כלל המבט הזה סימן שהיא חושבת על משהו באדריכלות הזאת שלה, ואז לא טרחתי לשאול, אבל הפעם היה בו משהו שונה. מעט מהכאב שהיה בעיניה קודם, עם קצת... תהייה לגבי העתיד? אני לא כל כך טוב בקריאת מבטים, אבל היא בהחלט לא נראתה שמחה. הושטתי את ידי הפנויה ושילבתי את ידי בידה. היא קפצה בבהלה, כאילו שכחה שאני שם. המשך הנסיעה הייתה שקטה. הגענו לרחוב של אנבת', האטתי ושאלתי אותה:"את רוצה לבוא אליי?" היא נענעה בראשה "קצת כואב לי הראש, אני חושבת שאלך הביתה" היא אמרה ולא הביטה בפניי. "אממ, כן, בטח" אמרתי לה והחניתי בכניסה לבניין שלה. רכנתי לנשק אותה, והיא נענתה, אבל באמת נראתה אחרת. היא פנתה ללכת, אבל תפסתי בידה. "אנבת'" אמרתי וגרמתי לה להסתכל לי בעיניים. "את יודעת שאני אוהב אותך, נכון?" היא הסיטה את מבטה. " אז זה העניין? אנבת'" אמרתי לה וליטפתי את לחייה. היא חזרה להביט בפניי. "אנבת', אני אוהב רק אותך, אוקיי? אין לך שום סיבה לחשוב אחרת. אני לא עוזב אותך" אמרתי לה. הבחנתי בצל של הקלה בפניה. היא חייכה. "אותו כנ"ל" היא אמרה. ואז הסתובבה וסגרה את הדלת של המכונית, ופנתה אל הכניסה לבניין. גם אחרי שהלכה, המשכתי לחכות שם עוד מספר דקות. הבנתי שאני חייב לעשות משהו שיבהיר לאנבת' שאנחנו זה לנצח. במחשבה הזו נסעתי הביתה. 

ברגע שנכנסתי הביתה, הבחנתי במשהו חריג. בדרך כלל בשעות האלה האור היה מכובה, אבל הפעם הבית היה מואר, ובסלון ישבה אמא שלי עם כוס קפה בידה. הרגשתי כאילו האלים ממש אומרים לי:"תגיד לה, תגיד לה שאתה רוצה להציע לאנבת'!" טוב, אולי חוץ מאתנה. סגרתי את הדלת מאחוריי בעדינות ונכנסתי לסלון. אמא שלי חייכה כשראתה אותי. "היי מותק. איך היה?" היא שאלה ופרעה את שיערי. "טוב" אמרתי. אמא שלי המתינה שאומר עוד משהו, אבל משלא עשיתי את זה, היא נאנחה קלות, ועמדה לקום. "רגע, אמא!" עצרתי אותה. "אני...אני צריך לספר לך משהו." מלמלתי. פכרתי את אצבעותיי בלחץ. אמא שלי המתינה במבט מצפה. "זה לגבי אנבת'... אני...אני אוהב את אנבת'. את יודעת את זה. אני חושב  שהגיע הזמן ל...להתקדם." אמא שלי רכנה בציפייה. נשמתי עמוק. החלטתי לומר את זה בבום, כמו שתולשים פלסטר. "אני רוצה להציע לאנבת' נישואים" פלטתי לפני שאאבד את האומץ. אמא שלי קפצה במקומה והבעה מאושרת על פניה. "סוף סוף! איזה יופי!" היא חיבקה אותי עד שלא נשמתי. ואז היא קראה לכיוון החדר שלה ושל פול :"פול! זה קרה! זה קרה!" פול יצא מן החדר בריצה, והתיישב לצד אמא שלי. "כן?" הוא קרא בהתרגשות. "אני...כן, כן" מלמלתי, מאדים כולי. אמא שלי חיבקה אותי שוב, ואז צבטה אותי בלחיי. "הילד הקטן שלי גדל" היא אמרה בהתרגשות. האדמתי עוד יותר, כמו אחת הפרות הקדושות של אפולו. "אמא..." מלמלתי במבוכה. "מחר נצא לסדר הכל!" היא הכריזה ואז קמה ופנתה לחדר השינה שלה, כשהיא גוררת אחריה את פול. "אבל בצהריים, אמא! בבוקר יש לי פגישה". קראתי אחריה. הדלת שלהם נסגרה, וקיוויתי שהיא שמעה אותי

שלפתי את הטלפון הנייד מכיסי (המיוחד שליאו הכין לי, שלא מושך מפלצות), ונכנסתי להתכתבות עם אנבת'. התחלתי להקליד  בזריזות. "תפגשי אותי מחר בשמונה מתחת לבית שלך, תבטלי תוכניות". שלחתי את ההודעה. לרגע חשבתי שזה נשמע שתלטני מדי, אבל שנייה אחר כך הגיעה ההודעה מאנבת'. "שמונה? מאוחר מדי. תהיה שם בשבע או שלא תהיה בכלל". חייכתי לעצמי והשענתי את ראשי על כריות הספה. הימים הקרובים יהיו טירוף. לא יכולתי לחכות.

תגידו אם אתם רוצים חלק 3, או לעזוב את הוואנשוט הזה