להבה שמורה

פרק שלישי

זוהר יצאה אל הסלון.

"זה חייב להצליח, זה פשוט חייב" היא מילמלה לעצמה בריכוז רב.

היא אספה את כפות ידיה למעין קערה, נשפה לתוכן ועצמה עיניים. היא הייתה ממש מרוכזת עד שלא שמה לב שהצליחה! אבל אז ריח חרוך עלה באפה. 

הידיים שלה בערו מאש. היא רצה למטבח ישר לכיוון הכיור.

בזמן שהמים שוטפים את הידיים החמות היא החלה להרהר, בלי לשים לב למה שקורה מסביבה.

כשהביטה סביבה פתאום ראתה שהכל סביבה מואר באור אדום, לא משהו שהייתה רגילה אליו.

היא עצמה עיניים בריכוז, ופרשה את ידיה לצדדים.

"אדמה, מים ואויר! אני יודעת שאתם שומעים אותי!! בואו תעזרו לי לאסוף אותה אל תוכי. לאסוף אותה מהבחוץ!"  אבל כנראה ששיתוף פעולה לא היה הצד החזק של היסודות, כי הם גיחכו והמשיכו בדרכם אל הלא נודע.

"הגיע הרגע שלי.." היא מלמלה לעצמה.

היא עצמה את עיניה בריכוז והחלה לקרוא לאש להתאסף. המצב היה חמור מבדרך כלל. תמיד האש צייתה לה, תמיד הקשיבה, אבל היום היא יצאה מגדר שליטה, כאילו משהו אחר שולט בה.

עכשיו הריכוז היה בשיאו. זוהר עמדה במרכז המטבח עם ידיים לצדדים ורגליה פסוקות יציבות על הקרקע.

צעקות נשמעו מפתח הבית.

זוהר ניצבה במרכז המטבח, המראה היה מפחיד.

זה נראה בדיוק כמו בציור שציירה באותו הבוקר! היא ריחפה באויר, רגליה פסוקות וידיה פשוטות באויר. האש אפפה אותה כמה הילה זוהרת. וזוהר? זוהר צעקה, קוראת לאש אליה.

זה היה מראה מבהיל. אפיק נשען על המשקוף בכניסה וחיכה שתפקח עיניים.

"מה אתה עושה כאן?" נראה ששניהם נבהלו באותה המידה. גם זוהר שהמילים יצאו מפיה ללא קושי, וגם אפיק שלא הבחין שכבר פקחה עיניים.

"באתי לדבר איתך" אמר לאחר רגע של איפוס. הוא נעמד יציב אל הקרקע ושלח מבט ישר אל תוך עיניה הבוערות של זוהר.

נראה היה שזוהר מתכווצת, כאילו עשתה דבר רע, כאילו מתביישת ממה שראה חברה זה עתה.

נראה שאפיק קיבל זאת כהסכמה, כי הוא התקרב לזוהר בחשש והתחיל לדבר.

"הסתכלת על עצמך כשחזרת הבייתה?" ההילה הכתומה התחילה שוב לאפוף את זוהר. זה היה מפחיד.

"מה זה משנה?" היא שאלה בקול ממורמר.

"היית מפחידה, ועכשיו את מסוכנת" הוא אמר בפשטות לא מבין עד כמה מסוכנות המילים שהרגע פלט מפיו.

ידיה נקמצו לשני אגרופים קטנים  ועיניה התחילו לזהור. שוב.

"מה מפחיד בי? מה מסוכן? אני זאת אני. אתה כבר מכיר אותי. אני לא חושבת שמשהו הספיק להשתנות בחמש דקות שבין סוף השיעור עד אותו הרגע שנפגשנו ליד השער."

"את בטוחה?" שאל בזהירות.

"כן, מה כבר יכול להיות?" שאלה, ופתאום נזכרה במשהו. גם אפיק ראה את השינוי שחל בפניה.

היא התחילה לרעוד.

אפיק התקרב אליה עוד יותר, וזוהר התמוטטה על הרצפה. שבורה.

היפחות נשמעו גם מבחוץ, היה ברור שמשהו נורא קרה.

"זאת האש..." היא השתנקה "היא.. 

היא שולטת בי!" היא ירקה את המילים כמו מאכל רקוב שאסור להשאיר בפה עוד שניה. זה היה מוזר לשמוע את זוהר מדברת ככה, תמיד היה לה כבוד למילה, תמיד נהגה לאמר שכמה שמילים קשות לפעמים, אנחנו חייבים ללתת להן את הכבוד, את היחס הראוי.

אפיק בהה בה מספר רגעים

"זאת ההיפנמה שלך?" הוא שאל בזהירות, בחשש.

"אני לא יודעת" היא ענתה מהר מידי.

אפיק שלח אליה מבט שואל, זוהר הבינה שלא תצליח להתחמק והתחילה לספר.

"זה התחיל כשהייתי קטנה, כשאמא מתה..."