שתיים על הכוונת

פרק 12- סיוט, שולם ופתרון

הלילה הגיע ואלבין עדיין לא יודע מה לעשות. המכתב לא עזב את ידו השמאלית מאז הבוקר. "אולי אם אשן על זה אוכל להבין משהו" חשב כשהיה על המיטה.
"אתה יודע אלבין? רציתי לשאול אותך משהו, אבל לא הייתי בטוחה אם זה משהו שהוא נורמטיבי לשאול". אמרה אנה, לאלבין כבר לא היה כוח להיבהל ממנה.
"מה זה?" שאל אלבין וקיווה שזה לא קשור לכל הנוגע למכתב.
"רציתי לעזוב את הממלכה לזמן מה כדי לבדוק איך מסתדרים בממלכת האלפים."
אלבין יודע שנכתב במכתב ששינן, כבר קרוב ל1000 פעם, בעל פה מרוב הלחץ 'עלינו לאלץ אותך להישאר בממלכת בני האנוש לזמן מה.' אם אנה תלך לממלכת האלפים היא תדע ששיקרתי לה.
"לאאא! אסור לך ללכת לשם!" אמר אלבין.
"מה? למה? אני רוצה לדבר עם גון ואנסטסיה." הגיבה לו בבלבול.
"אל תדאגי- אני אלך במקומך." אמר אלבין. "לפחות בכך לא יהיה הרבה נזק" לחש לעצמו.
"אני סומכת עלייך" היא אמרה ונישקה אותו בלחי.
הוא היה מסופק, כאילו הרגיש שזו הפעם האחרונה אי פעם שירגיש את שפתייה ונרדם.
"לילה טוב, אלבין" אמרה אנה כשפתחה את ידו השמאלית והוציאה את המכתב ששכח להחביא לפני שנרדם. "סלח לי אלבין, אני לא יכולה להתאפק".
היא התחילה לקרוא: 'אנה יקרה…'
היא הייתה בשוק, "מה קרה בממלכה? למה שאלבין יסתיר ממני את הדברים הרעים שקורים בממלכה? הוא עובד עם ממלכת הערפדים? אני יוצאת עם מרגל?" אנה לא הפסיקה להעלות מחשבות מטופשות לראשה.
מרוב מחשבות היא נרדמה ורק סיוט עלה במוחה.
"תודה אנה, שנתת לי להרחיק אותך מן הממלכה, עכשיו, אחרי שניצלתי אותך, אוכל סוף סוף להרוג את כל האלפים ולסיים את המלחמה הארורה הזאת." צחק אלבין בחלומה של אנה.
"לאאא" היא צרחה בתוך החלום.
היא זיהתה את המקום. זה היה בית החולים שין, המקום בו פגשה בו לראשונה. המקום היה מכוסה דם וגופות ואנה לא יכלה להתעלם מהעובדה שכל דקה בערך שמעה צרחה מפחידה.
אנה התעוררה מפחד. היא הייתה עייפה מדי אז אילצה את עצמה לחזור לישון בעזרת מנטרה שתמיד הרגיעה אותה "זכרונות יפים מעלים חיוכים" אמרה לעצמה מספר פעמים עד שנרדמה כשחיוך פרוס על שפתיה.
הבוקר הגיע ואלבין העיר את אנה.
"בוקר טוב" הוא חייך אליה.
אנה נבהלה ונפלה ממיטתה.
"אווץ' " היא קיבלה מכה בכתפה השמאלית ועטפה אותה בעזרת ידה הימנית.
"את בסדר?" שאל אלבין והושיט לה את ידו.
היא העיפה את ידו ממנה "אני לעולם לא אהיה בסדר עם שקרן כמוך" היא אמרה תוך שנזכרה בחלומה.
אלבין הבין שהיא קראה את המכתב "טוב, אני מניח שלא יכולתי להסתיר את זה זמן כה רב". "זה צריך להתגלות מתישהו" הוסיף.
אנה הייתה מוכנה לשמוע מאלבין את הנורא מכל.
"אני נושא קללה, אנה." "אני הסיבה למות אימך."
עינייה של אנה היו המומות אפילו עוד יותר, פיה היה פעור לרווחה והיא התחילה להעלות דמעות. "אמא מתה?"
"בבקשה תשמעי מה שאני רוצה להגיד לך" ביקש אלבין.
אנה לא יכלה לשמוע מילה, אוזנייה ביקשו ממוחה לגרום לו לשתוק.
אנה שמה ידיים על אוזנייה והחלה לצרוח כדי לעמעם את דבריו.
אלבין לא חש טעם להמשיך לדבר. הוא שתק והתיישב לידה.
אנה הייתה שקועה בעצמה וניסתה להבין איך הוא הרג את אימה.
רק עכשיו היא קלטה זאת, ליבה החל לפעום מהר יותר מעד כה. "אני..? אני הרגתי את אמא?" היא גימגמה לעצמה. "ב..ברגע ההוא שהכרחתי אתכם ללחוץ ידיים. המחלה שלך מדבקת!".
"רגע, אבל למה זה קרה דווקא לאמא?"
היא תהתה עם לשאול אותו, לגבי הכל. הוא וודאי יודע. "מגיע לי לדעת איך מתה אימי ומה קורה בממלכה." אמרה לעצמה.
היא נרגעה לכמה שניות ופנתה אל אלבין שראשו היה מופנה מטה- מושפל. לא היה לו אכפת שאנה קראה לקללה שלו מחלה, האמת שגם הוא לא חשב אחרת.
"הנסיך אלבין, ספר לי! מה מבין כל מה שאמרת היה שקר?" שאלה אנה יחסית בביטחון.
"הסתרתי ממך את הקללה ובכך.. גם את מות אימך. כל השאר הוא אמת. נשבע."
"אני מאמינה לך" אמרה אנה בחיוך.
"מי זאת הילדה הזאת? מי יוכל לחייך לרוצח של אימו?" אלבין היה מזועזע אך ליבו דפק מהר מאהבה קשה לאנה.
"אני מניחה שזו גם די אשמתי אם כך. הקללה שלך פעלה וגרמתי לך לבוא במגע עם אמא שלי" אנה נראתה לא מרוצה.
"לא לא, זה לגמרי אני, הייתי צריך לשכנע אותך טוב יותר שלא להיכנס לטירה." אמר אלבין בעצבות.
"אגב, מתי היא פועלת?" שאלה אנה תוך התעלמות מתוכחתו של אלבין כלפי עצמו.
"הקללה? הו, היא פועלת על כל מי שאוהב אותי"
אנה הייתה מופתעת, "אמא אהבה את אלבין יותר ממני?" חשבה.
אלבין הכיל את הפתעתה והמשיך, ניסה שלא לפרוץ בצחוק: "את מיוחדת אנה, האבן שבתוכך, זאת שפיטר השתיל בך כשאימך ילדה אותך, מונעת ממך להיות מושפעת מהקללה שלי. היא חזקה מזה, את חזקה מזה" ניסה לעודד אותה.
"אבל גם הכוח של האבן היה אמור להיות גם באמא" אמרה אנה בבלבול.
"כנראה שהוא לא היה חזק מספיק.." ציין אלבין, "רוב כוחה של האבן נספג בתוכך אנה".
משום מה- אנה לא התעודדה, היא החלה להרגיש רגשות אשם שאמה מתה והיא נשארה בחיים.
"היי, הכל יהיה בסדר. איכשהו." אלבין עדיין ניסה להרגיע אותה.
אנה נשארה קפואה והרגישה חסרת חיים.
אלבין המשיך: "הרשי לי לספר לך איך קיבלתי את את הקללה הזו".
"אני שונא את משפחתי, כל היום הם רק מקבלים החלטות נוראיות ולא יוצאים מהבית. כל הרישמיות הזאת. היא לא נראת לי."
"אז הייתי יוצא מהבית, לזמן ארוך לרוב, ולא היו שמים לב שנעדרתי. הם מעולם לא אהבו אותי- לכן גם הקללה מעולם לא השפיעה עליהם לאחר שקיבלתי אותה."
"בכל מקרה, כדי להתקיים בזמן שהייתי הרחק מהבית הייתי צריך לעשות דברים לא ראויים, כגון גניבה.
יום אחד- גנבתי מאישה זקנה בעלת כוחות קסם והיא קיללה אותי: "כל אשר יואהב אותך אי פעם- יחלה למוות!" גזרה בדרמטיות."
"לא אהבתי את דבריה, אך התעלמתי מהם בתקווה שהיא משתטה. הרי כוחות קסם זה לא דבר פופולרי במיוחד אצלנו בממלכה.."
אני באמת מצטער, עשיתי טעויות בחיי, אך אני מאמין שאפשר להשתנות. תעזרי לי אנה, תעזרי לי להשתנות." התחנן אלבין.
הפעם זה עבד, היא קיבלה את התנצלותו וחיבקה אותו. "הייתי צריכה שתאמר לי את זה" היא נגבה את דמעותיה.
"אז .... אני מניח שעלינו להיפרד" אמר אלבין בעצבות יתרה.
"אתה יודע אלבין, הסיבה שקראתי את המכתב הזה הייתה כי ראיתי אותך כל כך לחוץ לגביו. היה לך אכפת ממה שקרה וראיתי את החרטה בעינייך" הסבירה אנה. "אז אני סולחת לך, ואני עדיין רוצה קשר זוגי איתך". "לשם איחוד הממלכות?" אנה ניסתה להחדיר בו מוטיבציה.
"כן. לשם איחוד הממלכות" התעודד אלבין וחייך חיוך קטן.
"אבל מה אעשה? אני עדיין לא יכול לפגוש אף אחד, אלה עדיין יהיו חיים קשים" הסביר אלבין. "עדיף לי כבר לחיות לבד איפהשהוא" הוסיף.
"אלא אם כן..." אמרה אנה כשהוציאה דף ועט.
"מה את עושה?" שאל אלבין בתמיהה.
"אני אבקש עזרה ונמצא דרך להסיר את הקללה שלך".
אנה חיכתה לרגע הזה- הרגע שבו היא כותבת לאחייה.
"אחיי היקרים.
אני שמחה שכתבת לי סלחי לי על האיחור, אני יודעת על אמא ואני יודעת מה גרם לכך, אני צריכה את עזרתכם.
אני רוצה שנלך יחדיו לאולדין- יוצר האלפים.
תסכימו לעזור בבקשה?
נפגש בהרים."
"אולדין? איך הוא יעזור לי? הוא לא מתמחה בענייני אלפים?" שאל אלבין.
"לא רק".
"השמועה אומרת שאולדין החל לגור בהרים המרוחקים. הוא הואשם בתחילת המלחמה בכך שיצר את האלפים ונידו אותו." הסבירה אנה.
"הם משוגעים? הרי הוא הסיבה שהם חיים." אלבין לא הבין.
"אם אין להם טעם לחיות- הם לא מעוניינים בכך." הסבירה לו אנה כשאחזה בידו.
"לא היה יותר פשוט וקל שהיינו הולכים לזאוס?" שאל אלבין.
"אין זמן לבזבז, אני לא חושבת שיש לו דברים מסובכים כאלה, זה נראה רציני" הסבירה אנה.
"בסדר, נלך לאולדין." אמר אלבין.
"כן." הסכימה אנה.