שלום...
אז, יש לי חרדה חברתית, דיכאון, תנטופוביה וטורדנות כפייתית. במשך שנים, שנאתי את חיי. רציתי לגמור הכול, לצאת מהלופ של הסבל והכאב, לעשות מעשה שלא יעשה; אבל מעולם לא עשיתי כלום. הדבר היחיד שעשיתי היה לקום ולהגיד, "אני צריכה עזרה", ולא להתבייש בז...
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
מה אנחנו רואים בשרבוט הקטן הזה?
מצד שמאל, אנחנו רואים דמות בצורת אש, כנראה כועסת, זועמת - צועקת על דמות אחרת (נמוכה יותר), בצורת ענן, קטן, רגיש יותר; שדמעות עולות בעיניו.
מה הציור הזה מעלה בכם?
אני ציירתי אותו אחרי 'שיחה' (אין לי מושג מה זה היה, כמו מין שילוב בין שיחה לוויכוח...) שמישהו אמר לי משהו פשוט מגעיל...
הוא אמר "את לא יכולה לדבר אליי בצורה כזאת כל פעם שאני אומר משהו."
אז אמרתי, "איך ככה? ככה אני מדברת תמיד."
והוא אמר: "לא נכון, זה בקול רם ומעצבן שנשמע כועס."
זה היה נוראי. כאילו, לשמוע את זה. הוא מכיר אותי כבר שנתיים. הוא יודע טובמאוד על ההפרעה הרגולטורית שלי. תאמינו לי, הוא יודע.
אם אתם לא יודעים מה זה, אפשר לתאר את זה כ-'קשיי ויסות'. זה גורם להרבה דברים, אבל אחד מהם זה חוסר יכולת פיזי לשלוט בעוצמה של הקול שלך או בטון שלך. מגיל אפס אני סובלת מזה. באמת, אני פשוט שונאת את עצמי על הקושי הזה שמרגיש כאילו רק לי יש איתו.
ושם, הוא פשוט אומר (מול כולם אגב) שזה קול מעצבן ושאני לגמרי יכולה לשלוט בו וכל מיני דברים כאלה. ניסיתי להסביר לו למה זה העליב אותי שהוא אמר את זה ומה זה באמת אומר (וגם החלפתי תרופות דיכאון ויש תופעת לוואי של החרפת תוקפנות וכאלה), והוא פשוט יצא מהשיעור, הלך למורה וסיפר לה שקרים לא מבוססים עליי; שאני כועסת על זה שהוא מביע דעה, מתפרצת לו לדברים, צועקת עליו... והמורה לוקחת אותילשיחה ואומרת לי שאניהייתי לא בסדר.
