נקודת מבט טאהיונג:
כשגונגקוק נכנס לרכב בשעה שלוש , ידעתי מיד שמשהו לא בסדר.
עיניו היו מצומצמות מעט ויכולתי להבחין שהוא בכה.
״היי״ הוא אמר בחיוך והתיישב במושב לצידי ״איך היה היום״?
״בסדר״ השבתי ״למה בכית?״
״מה?״ הוא הביט בי במבט מופתע.
״אתה נראה כאילו בכית״ הבטתי בו. הוא נשך את שפתיו מעט ואז חייך חיוך שנראה בוודאות מאולץ ״לא בכיתי״.
המשכתי להביט בו.
הוא פתח את הטלפון ונכנס לאינסטגרם.
״גונגקוק״.
״אה?״ הוא לא הרים את ראשו מהמסך.
״מה קרה?״
״שום דבר״ הוא פתח סרטון ריל ושקע בו.
נאנחתי.
התחלתי לנסוע לכיוון הגן של קאי. לא תכננתי לעזוב את זה ככה אבל לא רציתי ללחוץ עליו יותר מידי.
מהרגע שהגענו הביתה הוא היה שקט מאוד. הוא הכין ארוחת צהריים לקאי ואז יצא מהר אל המרפסת.
יצאתי אחריו. הוא תלה כביסה על החבל.
״אתה רוצה לספר לי מה קרה?״ שאלתי בעדינות. לא ראיתי אותו ככה מאז שהוא ראה את אמא שלו שבוע שעבר.
״הכל בסדר״ הוא השיב כשגבו עדיין מופנה אליי.
״אני יכול לראות שמשהו לא בסדר״ ניסיתי שוב.
״אני בסדר גמור״.
״אז למה אתה לא מסתובב להביט לי בעיניים כשאתה אומר את זה?״ שאלתי.
הוא לא הגיב.
״אתה יכול להסתובב אליי, בבקשה?״
״תפסיק ללחוץ עליי״ הוא אמר, היה רעד בקולו.
״אתה מדאיג אותי״.
״אמרתי שהכל בסדר, נכון?״ הוא הסתובב אליי, דמעות בעיניו ומבט כעוס על פניו ״פשוט תעזוב את זה״.
הוא פנה להיכנס לבית אבל מיהרתי לתפוס בידו.
״בבקשה תגיד לי מה קרה, אולי אני יכול לעזור לך״.
המבט הכעוס הפך למבוהל ואז למבועת בהדרגתיות שגרמה ללב שלי לזנק בדאגה.
״אל.... אל ת...גע בי״ הוא לחש ורץ אל תוך הבית.
נשארתי לעמוד, המום.
הוא ביקש ממני הרגע לא לגעת בו?
מה לעזזאל הספיק לקרות בשש שעות שהוא היה במשרד? מישהו פגע בו?
נכנסתי חזרה הביתה.
הוא ישב על השטיח לצד קאי ושיחק איתו במכוניות הצעצוע.
הבטתי בו, מחכה שיביט בי חזרה , אבל הוא לא עשה את זה.
עליתי אל הקומה למעלה והתיישבתי באנחה לצד שולחן העבודה שבחדר השינה שלנו.
פתחתי את המחשב הנייד וצללתי לשלוש וחצי שעות של זומים ועבודה.
יצאתי מהחדר בדיוק בזמן שהוא הוציא את קאי עטוף במגבת מחדר האמבטיה.
״היי קטנציק״ לקחתי את קאי הצוהל מידיו ״עשית אמבטיה?״
״עם מלא מלא בועות״ קאי אמר בהתלהבות.
נשקתי לפניו שעדיין היו רטובות מהמקלחת ״בוא נשים לך פיגמה.״
כשסיימתי להכין את קאי לשינה השכבתי אותו במיטה.
״אפשר סיפור?״ הוא ביקש.
״בטח״.
התיישבתי לצידו על המיטה והקראתי לו סיפור שבחר.
הוא נרדם די מהר
כיביתי את האור וירדתי במדרגות אל בקומה למטה.
הטלפון שלי צלצל כשעמדתי בכניסה למטבח.
״כן?״
נאנחתי למשמע מה ששמעתי.
זאת הסיבה שאני לא אוהב לצאת מהמשרד מוקדם ולהשאיר דברים פתוחים. תמיד זה מחייב אותי לחזור אל המשרד לכמה שעות לפחות.
אבל לא היום.
מזגתי לי כוס מים וניסיתי לטפל בבעיה דרך הטלפון על ידי מתן הוראות לעובדים.
לאחר כרבע שעה סגרתי את הטלפון ועליתי אל הקומה למעלה.
החלטתי להתקלח ואולי לשבת לראות סדרה עם גונגקוק.
׳איפה הוא דרך אגב׳ הרהרתי.
לקחתי מגבת נקייה מהארון ונכנסתי אל האמבטיה.
קפאתי בכניסה.
גונגקוק עמד מולי, בלי חולצה, סימני שריטות בצבע אדום מכסים את בטנו ובידו מגבון עם שאריות דם.
עיניי נפערו.
״מה קרה?״ נחרדתי.
הוא נשך את שפתיו ״נפלתי״ הוא מלמל.
״ברצינות? אני יכול לראות שזה לא מנפילה. מי עשה לך את זה?״
הוא לא הגיב ולבש את חולצתו בחזרה על גופו.
״תענה לי״ דרשתי.
הוא עקף אותי ופנה לצאת מחדר האמבטיה.
תפסתי בידו והוא הסתובב אליי.
״מה קרה?״ שאלתי שוב ״מי עשה את זה?״
״אמרתי לך, זאת הייתה נפילה״ הוא ניסה להשתחרר מאחיזתי.
״אני רוצה לדעת״.
הוא השתחרר ממני והתיישב על המיטה, פותח אפליקציה רנדומלית.
״מי עשה את זה?״
״טאהיונג, דיי״.
״שום דיי. תגיד לי עכשיו מי עשה לך את זה״.
עיניו הביטו בשלי במבט כעוס ״אף אחד. נפלתי. אתה יכול לעזוב אותי עכשיו?״
״התקלחנו יחד הבוקר והייתי בבית מהרגע שחזרנו מהעבודה. מה שאומר שזה יכל לקרות לך רק בעבודה״.
הוא בלע את רוקו.
״אז אתה רוצה לספר לי או שאני אלך לברר בעצמי?״
״למה אתה מתעקש לדעת?״ הוא כעס ״אמרתי לך לעזוב את זה״.
״תגיד לי מי זה היה״.
״אף אחד!״ הוא צעק ואז נשך את שפתיו ״אני מצטער, אני יודע שאתה דואג אבל ממש לא באלי לדבר על זה. אני אשמח אם תעזוב את זה״.
