נקודת מבט: לילה
הייתי בטוחה שדימיינתי, אין סיכוי שראיתי אותה עכשיו.
אמילי עזבה כשהיינו בני 8 מאז לא ראיתי אותה יותר, עכשיו כשהיא עמדה בתור לקופה במכולת לא ידעתי מה לחשוב.
אמילי הייתה גבוהה יותר, קצוות השיער החום שלה היו צבועים באדום מרדני. היא הייתה שונה ממה שזכרתי, וזה היה הגיוני התחשב בכך שעברו כמה שנים טובות מהפעם האחרונה שפגשתי אותה..
לא היה לי מושג מה לעשות עם עצמי, בעיקר בגלל שעדיין הייתי עם שק תפוחי אדמה (לאחותי מאי- הבוקר היא החליטה שהיא שפית, אז הייתי חייבת ללכת לקנות לה את המצרכים שרצתה..) ביידים. אבל גם בגלל שלא ידעתי מה לעשות. ללכת לדבר איתה? להתעלם כאילו לא ראיתי אותה? להתקדם ולקוות שהיא לא תשים לב? בסופו של דבר פשוט שילמתי מהר בקופה האחרונה, יצאתי החוצה, פתחתי את הסוכריה על מקל שקניתי, דחפתי אותה לפה, הוצאתי את הטלפון, נשענתי על הקיר של הסופר ליד הדלתות (בתקווה שכשהיא תצא היא לא תשים לב אלי) והתקשרתי לליאם אחי הגדול שיבוא לקחת אותי בדחיפות. יותר מידי דברים ופיו אחד גדול. היא לא שמה לב אלי.
"נו כבר, תענה" מילמלתי בעצבנות. עוד לא בטוחנ לגמרי במזלי. הוא אף פעם לא היה לטובתי. השיחה הועברה לתא קולי, ניתקתי והתקשרתי שוב. שוב השיחה עוברה לתא קולי. שלחתי לו איזה מאה הודעות שיענה כבר, שיבוא לקחת אותי. ואז שמעתי את הקול הזר-מוכר הזה.
היא כן שמה לב אלי.
"היי, סליחה על ההפרעה. את יודעת איך מגיעים לתחנת רכבת?" בגלל שהייתי עם הראש מורכן למטה אל הטלפון ועם כובע המצחייה הכחול שלי, הבנתי שהיא עדיין לא זיהתה אותי.
היא לא שמה לב אלי.
רציני? היא הייתה יכולה לשאול כל בנאדם אחר ברחוב, אבל לא לא לא, אין מצב. עם המזל שלי? אמרתי לכם שאני לא סומך עליו.
הרמתי את מבטי בזהירות ואמילי התנשפה בחדות כשהבינה שזה אני "ליילה"? היא לחשה.
אז עדיין לא הבינה שזה אני. החלטתי שמעכשיו צריך לחכות לפני שמסיקים מסקנות.
הוצאתי את הסוכריה מפי כדי שלא תפריע לי לדבר "כן, בפעם האחרונה שבדקתי זאת אני.." אמרתי. ממשיכה להחזיק את הסוכריה ביד.
"ימינה בפניה השלישית ישר עד הסוף וימינה שוב." מילמלתי, מכל הדברים בעולם שהיו לי להגיד לה,
-והיו לי להגיד לה- זה מה שאמרתי.
"מה?" שאלה. כנראה שפוגשים מישהו אחרי כמה שנים טובות שלא, נפתחות בעיות זיכרון..
"שאלת איפה תחנת הרכבת.." הזכרתי לה.
"אה, כן. תודה"
היא החלה להתקדם לאיפה שאמרתי לה, בלי שום מילה נוספת, כנראה נעלבה, התפטתי לצעוק לה "הי הי, סליחה, זה היה בצחוק. בואי לפה." אבל לא, היא זאת שעזבה בלי לומר שלום. שתשא בתוצאות, חשבתי. תקעתי את הסוכריה בפה. והתחלתי להתקדם אוטומטית לצד השני. (לא נדבר על זה שזה לא הכיוון שלי ובטח לא על זה שליאם אמור בכלל לקחת אותי.)
תוך כדי מחשבות שעשיתי את הדבר הנכון ושאני לא חייבת לה כלום; "וליילה?" אמרה, אני הסתובבתי בחדות.
"רק שתדעי, אני כל כך מצטערת." אמרה, הסתובבה והמשיכה ללכת.
אויש נו, את רצינית? עד שהתגברתי על מה שקרה פה עכשיו?
בפעם השבע אלף להיום לא ידעתי מה לעשות או לחשוב ופשוט נתקעתי במקום. לא יודעת כמה זמן עבר עד ששמעתי קול של מנוע, וליאם הציץ מהחלון.
"את עולה או מה?" שאל בשעשוע, אני, שהייתי עדיין המומה מהפגישה עם אמילי וממה שאמרה התנדנדתי על רגליי ועליתי לאוטו.
"את לא מבינה את מי ראיתי עכשיו." אמר ליאם. שהגיע מהכיוון שאמילי הלכה אליו.
כנראה לא הרבה זמן, חשבתי לעצמי בחיוך ציני.
"כן אני מבינה וגם יודעת, ראית את אמילי."
"איך את..? אההה, בגלל זה את נראה כאילו ראית מישהו מלפני מאתיים שנה. כי באמת ראית מישהו מלפני מאתיים שנה." הבין ליאם. עם חיוך דבילי על פניו.
"בוא תגזים." אמרתי וזרקתי את המקל של הסוכריה לפח המכונית. ניסיתי להשמע קלילה.
אבל באמת, לא היה נראלי שנשמעתי קלילה. ויותר מזה לא היה נראלי שהוא מגזים
זה סיפור ראשון שלי אז תגידו מה דעתכם✨️
