דמעות של מלחמה - (חרבות ברזל)

פרק 4 - יולי

מאי הכניסה סוודר חורפי שחור לתיק הצד שלה, לקחה את הטלפון משולחן העבודה ויצאה לכניסת ביתה.

מכונית אפור נמוכה עברה בכביש ועצרה מול ביתה של מאי. החלון הימני ברכב נפתח ויולי שלשלה את ראשה החוצה וצעקה לכיוונה, "יאללה, כנסי כבר!"

מאי התיישבה במושב הקדמי, הניחה את התיק ברצפת הרכב, (שהיתה מסודרת ונקייה למדי) הידקה את החגורה, והן החלו לנסוע בכביש הסואן.

"וואוו! את נראית מדהים!" אמרה מאי.

"תודה," מלמלה יולי, מעט מובכת, "גם את..."

מאי לבשה מכנסי גינס שעברו במעט את ברכיה, וחולצת טריקו שמצוירים עליה מיליון פרחים יפיפיים. היא ענדה שרשרת זהב של ארץ ישראל, וקשת פרחונית וגדולה עיטרה את שערה החום.

יולי לעומתה, לבשה חצאית מיני שחורה וחולצה קצרה צמודה, היא לבשה סנדלים תנכיות בצבע טורקיז זוהר, ועל צווארה ענדה שרשרת פרחונית גדולה ויפה. היא היתה מאופרת, אבל איפור עדין כזה, פשוט ויפה. על לחייה היה סומק ורדרד וריסיה היו ארוכות ומעוגלות.

מאי הפנתה את מבטה והסתכלה בחלון.

כל כך הרבה מכוניות חלפו מולן במהירות מפתיעה. הנוף הנשקף מהחלון היה מרהיב, הן חלפו על פני מדשאות רחבות ידיים, עצים יפיפיים השליכו את עליהם הססגוניים על האדמה הפוריה. ואולי, בעצם מצב רוחה זה שגרם להכל להיות כל כך קסום ופורח.

"נו," אמרה יולי ופנתה ימינה בכביש הסואן, "אז איך היה הראיון?"

"וואוו! מדהים!" השיבה מאי בהתלהבות, "הלך בדיוק כמו שקיוויתי."

"שמחה לשמוע." יולי האטה מעט את קצב הנהיגה, בכדי לא להתנגש ברכב שנסע צמוד אליהם. "אז מה? את מוכנה למסיבה הכי טובה שיכולה להיות?"

"ברור!" התרגשה מאי, "עומד להיות פשוט מדהים!"

יולי חייכה בהסכמה, "צריך לאסוף את נעה? או שהיא באה עם הרכב שלה?"

"היא כתבה לי שהיא תבוא קצת יותר מאוחר עם המכונית שלה..."

"מעולה," ענתה יולי ונשארה מרוכזת בנהיגה, "שיר לא מגיעה בסוף, נכון?!"

"כן, היא ביטלה את המקום שלה אתמול, ממש ברגע האחרון."

"טוב, בעיה שלה," יולי משכה בכתפייה, "כי עומד להיות כייף שלא נשכח!"

"כן, אה?"

הנסיעה חלפה במהירות, הן שמעו שירים, פטפטו על כל מיני נושאים מצחיקים, והביטו בשדות הירוקים.

כשהגיעו, נכנסו לחניון העפר הדרומי, שהיה עצום בגודלו, החנו את הרכב, והתקדמו לשטח המסיבה, כשעיניים מוארות באושר.

רחבת עפר ענקית, מלאה באוכלים טעימים, ממתקים, סלטים, פיצות אישיות חמות, בימת הופעות גדולה, ספסלים, ורחבת ריקודים ענקית, מלאה באינספור אביזרי ריקוד.

שמש קורנת חייכה אל השטח הענק, מוסיקה רועשת ומרימה הרעידה את החלל, כך שלא היה אפשר שלא להתחיל לרקוד.

היא הזיזה את גופה מצד לצד, האורות מסנוורים את פניה, המוסיקה המקפיצה התחזקה. היא הרגישה איך תוך שניות היא נכנסה כבר לקצב, ולא שמה לב שהזמן עובר.

הטלפון שלה צפצף כשנשלחה אליה הודעה מנעה.

"יולי," צעקה, על מנת שישמעו אותה בין כל ההמון, ושתצליח לגבור על המוסיקה הרועמת.

"נעה סימסה לי שהיא הגיעה, אני הולכת להראות לה איפה אנחנו..."

"אני באה איתך," צעקה בחזרה יולי ורצה אליה בין כל ההמון.

"איפה היא חנתה?" שאלה יולי לאחר שהתרחקו מעט מרחבת הריקודים ומהרעש הגובר.

"בחניון המערבי."

"טוב, זה קצת רחוק מכאן."

"הכי קרוב שהיא מצאה," ענתה מאי והידקה את התיק אל כתפה.

"ממש עמוס כאן," הסכימה יולי, "אבל זה כל הכייף!"