WE NEED TO TALK ABOUT LYDIA/אנחנו צריכים לדבר על לידיה (גמור)

𝟏𝟔

לידיה
היא מוציאה אותי מן הבית,גופי ופני מוכתמים בדם,ידי רועדות,אני מפוחדת,זה לא מה שרציתי,אני רציתי להיות חופשייה,לברוח ממלתעותיו,לא הקשבתי לא,מכוונה פשוטה,רציתי חופש,רציתי את זכות הבחירה שלי בחזרה,אך נהגתי בפזיזות,והנה לכם התוצאה,אנדרו,אדם שלא עשה לא דבר,לא הייתה לא סיבה לכעוס,אך היה לו משהו שהוא רצה,והיא האופציה לגעת בגופי.
אנדרו,הקריב את חיו לשווא.
בגללי.
אני מביטה אל עבר האמבולנס,פניי חלולות,עיני מרוקנות ועייפות,שם הוא נמצא,אנדרו,נפש תמימה שלא עשתה דבר,נקטפה מוקדם מדי,אך ורק בגלל חוסר אחריותי.
גופתו מכוסה בכיסוי שחור,ואני רואה אישה בשנות ה70 לחייה.
בוכה וצורחת על הכיסוי,ומאחוריה,נערה צעירה,כנראה בתה,מלטפת את גב אמה,מחזיקה את דמעותיה,היא יודעת שהיא צריכה להישאר חזקה עבורה.
עיני סורקות את האזור,ושם אני רואה אותה.
אדיסון.
היא פוסעת לכיווני,עיניה מבריקות,נדמה שאט אט דמעות זולגות מעיניה.
פסיעה הופכת לריצה,וריצה הופכת לחיבוק.
״אני חשבתי שכמעט איבדתי אותך,לידיה״
היא לוחשת,ידיה מתהדקות סביב גופי בחוזקה.
״למה,למה לא סיפרת לי מה קורה,למה לידיה?״
קולה נשבר,עיניה מלאות בכאב.
״אני לא יכולתי,אני עדיין לא יכולה,אדיסון״
אני מסתכלת עליה,קולי מעט כאוב ושקט,אך גופי ועיני מספרים סיפור הרבה יותר עמוק.
העובדת הסוציאלית מחזיקה אותי בידיה יחד עם אדיסון,ואנו פוסעות אל עבר רכב שחור וגדול.
אך לפני אני יוצרת קשר עם כנראה אמו של אנדרו.
אישה מסכנה,זה לא מגיעה לה,היא מביטה בי,היא מסתכלת עליי בכאב,אך בהבנה,היא לא כועסת עליי,היא יודעת שגם אני נפלתי קורבן לאותו מקרה,לפתע,קולה נשמע.
״למרות שאני בין החיים,מה הוא הטעם? שבני הוא חלק כה גדול מחיי? אני כבר מבוגרת ובעלי נפטר מסרטן לפני 10 שנים,ילדיי הוא כל מה שנשאר לי״
כך היא אמרה לאחד מן הפרמדיקים.
וליבי התנפץ למיליון חתיכות.
אני ידעתי מה יקרה,ובכל מקרה בחרתי להסתכן,זה לא מגיע לא לאמא שלו,לא לאחותו,לא לאף אחד,הייתי צריכה להקשיב לו.
נכנסנו אל תוך הרכב,בתא הנהג ישב אדם לא מוכר,צבע עורו שחום והוא עצמו לבוש בלבוש פורמלי.
״לידיה,נכון?״
הוא שואל,ואני מהנהנת לחיוב.
״נעים מאוד,שמי אייבל,אני מפקד תחנת המשטרה,אנחנו נוסעים עכשיו אל בית החולים על מנת לבדוק שאת עצמך לא פצועה,כואב לך איפה שהוא?״
הוא שואל,למרות קולו המחוספס,הוא שומר על טון עדין.
״לא,אדוני,אני לא פצועה״
אני עונה.
״אני מבין,תראי לידיה,יש לנו המון על מה לדבר,אנחנו ניסע עכשיו אל תחנת המשטרה,האם יהיה עוד אדם שתרצי שיתלווה אליך מלבד הגברות אדיסון וגרייס?״
הוא שואל.
״כן״
אני עונה.
״מי זה יהיה?״
הוא שואל בשנית.
״סיימון,סיימון בייקר אדוני,הבוס שלי״
אני עונה.
סיימון
אני מלוכלך,מלוכלך מדמו של אותו חזיר מטונף,שהעז לגעת ולחולל אותה,את גופה של האוצר שלי.
לא משנה כמה אתנקה,זה לא יורד,לעזאזל,אני נקי פיזית אבל אני מלוכלך,אני מרגיש מלוכלך.
לידיה,מסכנה שלי,פתחת משהו שלא היית צריכה לפתוח,אם רק היית מקשיבה לי,אם רק היית נשארת בחיקי ילדונת,ספרי לי,מה יש בו שאין בי?
כך אני חושב,קיבלתי ממנה שיחה כמה דקות לאחר שיצאתי מן המקלחת,היא הייתה נשמעת אבודה.
״סיימון סיימון,בבקשה תבוא,מישהו נרצח בביתי,אני מפחדת סיימון,בבקשה״
כך היא אומרת,ניתן לראות שבקולה היה לחץ,ללא היסוס,גם הטיפש בטיפשים יכול לראות זאת.
אינני לא יכול שלא להרגיש רגשות אשמה,זה לא מגיע לך ילדונת,ממש לא,אבל לא הקשבת לי,לא הקשבת לחוקים שניצבו בפניך.
אני חונה בחנייה של תחנת המשטרה,ושם היא נמצאת,רועדת בידיה של אדיסון,ועוד אישה לא מוכרת,היא רואה אותי עומד בפתח הדלת,וללא היסוס פוסעת אל עברי.
אני מתקדם לעברה,לאט ובזהירות,
זרועותיה נפתחות לחיבוק,אני אוחז אותה בידי,מחבק אותה,נותן לה את המקום הבטוח הזה,זה המעט שאוכל לעשות אחרי שהרסתי לה ככה את חייה.
״אני מפחדת״
היא לוחשת באוזני,ובתגובה אני מלטף את שיערה.
״הכל בסדר לידיה,אני כאן,הוא לא יפגע בך עוד״
שקרים,זה מה שיוצא מפי המטונף,אך ורק שקרים.
זרועותיה מתהדקות על מותני ואני אוחז בה בבטחה.
דמעות זולגות מעיניה.
״סיימון,הוא מת,הוא מת סיימון,וזה בגללי״
היא אומרת,וליבי כאוב,לידיה ילדה שלי,הייתה דרך לעצור זאת ולא הקשבת לי.
לאחר מספר דקות אישה יוצאת מאחד מחדרי התחנה.
״לידיה,אבקש ממך להיכנס אל חדר החקירות״
היא אומרת.
לידיה קמה ופוסעת אל עבר החדר,ואיני יכול שלא לחוש גל של חרדה עובר בגופי.